לאן נעלמו המכללות לחינוך?

מכיוון שאדם קרוב אצל עצמו מתבקשת הצהרה אישית: בארבע השנים האחרונות אני עומד בראש מוסד אקדמי שמיום כינונו, לפני למעלה משלושים וחמש שנים, בחר לשלב הוראת דיסציפלינות יצירתיות (עיצוב, תקשורת חזותית, צילום וארכיטקטורה) עם מקצועות החינוך.

המוסד - האקדמיה לעיצוב ולחינוך ע"ש נרי בלומפילד (שאני מניח כי הוא מוכר יותר כ"מכללת ויצו-חיפה") - ייחודי ומיוחד באופיו ובמהותו, רכש זה מכבר מוניטין ויוקרה בתחומי ההתמחות שהוא מקנה, ואני פטור מלהציגו לראווה או לשווק אותו.

לא הייתי נדרש לפסקאות הבאות אלמלא נשמטו שמו ומעמדו המקצועי - כמו גם קבוצה גדולה ומכובדת של מוסדות נוספים להשכלה גבוהה - ממאמר מקיף שהקדיש "Marker Week" (המוסף הכלכלי השבועי של עיתון הארץ) באחד מגיליונותיו האחרונים למערכת המכללות בישראל. זאת, בעיצומה של סערת תגובות ותגובות-שכנגד המעסיקה את התקשורת בימים אלה ושעניינה מעמד המכללות האקדמיות בישראל.

אמנם בהגינותה ציינה מערכת The Marker (גם אם באותיות קטנטנות בתחתית מפת המכללות בישראל) ש"הרשימה הינה חלקית" וכי נעדרות ממנה המכללות לחינוך.

כאן מתבקשת השאלה (גם אם היא מושמעת מפי בעל עניין בדבר): מדוע נפקד מקומן של המכללות האקדמיות לחינוך מסקירה ארכנית ומפורטת ערב פתיחת שנת-הלימודים האקדמית?

אחרי הכל, מדובר "רק" בקבוצה של 27 (במילים: עשרים ושבע) מכללות - כולן מוכרות על-ידי המועצה להשכלה גבוהה כמוסדות אקדמיים ומוסמכות להעניק תואר ראשון, וחלקן - אף תואר שני. כולן מתוקצבות על-ידי הקופה הציבורית ומבוקרות על-ידי המופקדים עליה.

קבוצה שכל יחידותיה קיימות ופועלות עשרות שנים. הותיקות שבהן אינן רחוקות עוד מלסגור, כ"בצלאל" בשנה החולפת, מאה לייסודן. קבוצה שסך-הכל הלומדים בה דומה בהיקפו לזה של אוניברסיטה גדולה בישראל, והיא מורכבת מאותו מגוון אנושי המייצג את תמונת החברה הישראלית: על המצוין, על החלש ועל הבינוני שבה. על המרכז והפריפריה. על הפסיפס הדתי, העדתי, האתני והתרבותי.

לעומת זאת - בניגוד לתנאי-הקבלה בחלק לא מבוטל של המכללות ובפקולטות מסוימות באוניברסיטאות - המועמדים ללמוד בכל אחת מן המכללות לחינוך מחויבים לתנאי-סף קפדניים למדי, בכללם גם הבחינה הפסיכומטרית.

זאת, משום שלימים, כבוגרים, הם אמורים להוביל, לטוב ולרע, את מערכת החינוך של מדינת-ישראל. אותה מערכת שהתקשורת חרדה לה, נדה בראש מודאג ובקורתי להישגיה ומייחלת לשיפור איכויותיה. ובה בשעה בוחרת למחוק מן התודעה, בתדירות מעוררת-פליאה, את המוסדות המכשירים מורים בישראל.

ובבחירה זו - אם יורשה לי לחזור ל"ויצו-חיפה" כמשל - נמחקים גם כל אותם בוגרים - מעצבים/מורים מורים/מעצבים. אלו המגיעים מן הסדנה והסטודיו, מאולפן הצילום וממשרד האדריכלים הקטן - ללמד בבתי-הספר העל-יסודיים. ואגב כך, לשמר בהם את מעט ערכי הרוח, המחשבה וההומניסטיקה שעדיין לא ניטשטשו לחלוטין משיגרת-החינוך שלנו. ואני מניח שאם הייתי נותן לעצמי להיסחף הייתי גם קובע שהם תקוותה.