"לקחים משל"ג, שאותרו בידי ועדות (בראשות אלופים ותת-אלופים) ובכנסים חיליים, ונקבעו להפקה [ליישום] ביוזמת רא"ל רפאל איתן ז"ל (שפרש בהמלצת ועדת כהן) - נגנזו בפקודת מחליפו [רא"ל משה לוי]. ובכך - מבלי שהתכוונה - יצרה ועדת כהן את המסד להישנותם של קלקולים מ[מלחמת] של"ג הראשונה בזו שבאה אחריה".
כך כתב לי תא"ל (מיל.) אמציה חן (פצי) - מפקד קרבי בעל מוניטין רב - המונה, בין שאר הליקויים, שאובחנו במלחמות ישראל, אך לא טופלו -
1. תפקוד ירוד ובלתי-נסבל של מערכת הפיקוד והשליטה.
2. שילוב לוקה בקרב משולב בין-חילי בזרוע היבשה.
3. שילוב גרוע בקרב משולב בין-זרועי (יבשה-אוויר).
4. מודיעין טקטי לוקה - באיכות, בכמות ובזמן הגעתו ליחידות.
5. תפקוד לקוי של המערכת הלוגיסטית.
"הלקחים האלה זוהו כבר במלחמת ששת הימים, חזרו על עצמם במלחמת יום כיפור, ובלטו במלחמת שלום הגליל הראשונה. משלא טופלו, פגעו אנושות בכוחותינו במלחמה האחרונה".
על חלק מהדברים הללו כתבתי (עם שמעון נוה) בגיליון מערכות במלאת עשרים שנה למלחמת יום הכיפורים. והיו עוד נושאים, שהעלינו. כנראה, כלום לא תוקן בשלוש-עשרה השנים שחלפו מאז. אדרבא, רק קלקלות נוספות נצמדו למערכת הצבאית הכושלת שלנו.
הדבר נובע, לא מעט, מתרבות הסמוך הישראלית ומזלזולנו התהומי באויב. אחרי מלחמת יום הכיפורים כל צה"ל - מספרת האגדה - היה עסוק בחיפושים אחרי אותה המרגמה, אחת ויחידה, שהיתה אמורה להצילנו מידם. המרגמה, כידוע, טרם נמצאה, אך החיפושים אחריה כילו את כל מרצם של מפקדים ושל יחידות ואת זמנם.
צה"ל לא חקר את מלחמת יום הכיפורים, והסתפק בעבודה הרשלנית של ועדת אגרנט. עשרות חוקרים, שגויסו למחלקת היסטוריה במטכ"ל, נשלחו הביתה, או לתפקידים אחרים - משום שחקר המלחמה היה יכול לפגוע בפרות קדושות, ולערער אגדות מקומיות. כך, חקר המלחמה היה מעורר סימני שאלה כבדים ביותר על תפקוד מוצב הפיקוד העליון (מצפ"ע) במטה הכללי ועל תפקוד המטות בפיקודים. רק עכשיו החל פיקוד הצפון לתחקר את מעשיו במלחמת יום הכיפורים, וגם התחקיר המאוחר הזה נתקל בבעיות ובקשיים מתוצרת המחלקה לביטחון מידע.
רב-אלוף אהוד ברק נכנע ללחץ כבד של תא"ל (מיל.) יואל בן-פורת, והטיל עליו לחקור את תפקוד אמ"ן ערב מלחמת יום הכיפורים - למרות איסור מפורש, שהטיל על כך ראש אמ"ן הנכנס בשנת 1974. בן-פורת - ציפור מוזרה במטכ"ל, שסבל לא-מעט בשל מוזרותו, היה מפקד יחידת האיסוף המרכזית של אמ"ן (כיום היא נקראת 8200) במלחמה, דובר צה"ל וסגן הנספח הצבאי בוושינגטון - קיבל לצורך הזה שני חדרים ("לשכתי", הוא קרא להם בלעג) בצריף בגלילות, קצת עזרה מינהלית (כלומר, פקידה מזדמנת להקליד את שרבוטיו) ומכונית, כיאה לתא"ל. כתא"ל (מיל.), הוא לא היה זקוק למשכורת, ויש להודות נהנה מכל רגע של מחקר, וסבל בכל רגע של קרבות הישרדותו. מאות עמודים, שכתב בן-פורת, הועברו לעיונו של ברק (שכזכור, עבר, טרם מינויו לרמטכ"ל, גם בלשכת ראש אמ"ן), ונעלמו בלשכתו כאילו בלעם הזאב יחד עם סבתה של כיפה אדומה.
המערכת הצבאית שלנו אוהבת את המצב הזה. הוא מאפשר לה לשבת בשלווה על זרי הדפנה, ולהמשיך להיות יקירת האומה. לכן, היא משדרת תמיד מסר, שהעניינים נחקרים (למרות שלרוב אינם) ואין מקום למסקנות אישיות. הגדילו לעשות במריחה אלוף (מיל.) משה עברי בדוח שלו על לחימת אוגדה 162, אלוף (מיל.) יורם יאיר בדוח שלו על לחימת אוגדה 91 ואלוף (מיל.) גיורא איילנד בדוח שלו על חטיפת גלעד שליט. נא להירגע: צפויים עוד דוחות, שישברו לבטח את שיאי הזלזול בתבונת הציבור.
לפעמים, המצב מחמיר, ונוצרים מצבי-חירום, שבהם יודעת המערכת לטפל היטב - שולחים גורם בכיר, שיצא משליטה, להיות נספח צבאי במדינה רחוקה, או מוציאים אותו לפרישה. המופרש יודע היטב, גם כעת כשהוסיף (מיל.) לדרגתו, שהשמתו בתפקיד בכיר במשק תלויה הרבה בנאמנותו למסגרת הצבאית. כך, לרוב, נקברים כל העניינים - עד שהמערכת מגיעה לקריסתה.
כך, לדעתי, השיגו את שתיקת אלוף אלי זעירא, שלא פרש מהצבא - בניגוד לאגדות הנפוצות במחוזותינו - בעקבות מלחמת יום הכיפורים ולאחר מסקנות ועדת אגרנט, אלא המתין בתור ליד לשכת העבודה הצבאית לשיבוץ כאלוף. בינתיים טרח מישהו להשחיר את פניו, והאלוף נאלץ לפרוש מצה"ל. במקביל, הציעו גורמים פוליטיים לזעירא - כך הוא מספר בספרו - הצעות מעניינות במשק הישראלי, כדי לקנות את שתיקתו.
לחקור את פרויקט "מרכבה" באותו ההקשר ראוי שוועדת חקירה תבדוק היטב, אחת ולתמיד, מה עשה אלוף ישראל טל בשנים מאז סיים לפקד על גיסות השריון ועד לפרישתו ממשרד הביטחון, ומה הוא עושה מאז? נראה לי, שוועדת אגרנט פסחה משום-מה על סגן הרמטכ"ל דאז ועל חלקו המשפיע בעיצוב הכנות צה"ל ללחימה בשנות השבעים, בפיתוח תורת הלחימה, ברכש אמצעי לחימה ובכוננות.
עניין אחר לגמרי לחקירה - ואולי לא כל כך אחר - הוא סוגיית טנק "מרכבה", ילד טיפוחיו של אלוף (מיל.) ישראל טל. כבר באמצע שנות השישים נקלע השריון של צה"ל לצורך להגדיר את טנק המערכה העיקרי (MBT) שלו. הוא הפעיל "צנטוריון" בריטי ("שוט"), טנקים שונים מסדרת "פטון" האמריקנית ("מגח"), ובינתיים ניסה לגייר טנקי שלל סובייטיים ("טירן"), תוך שימוש בטנקים ישנים מסוג "שרמן", ששופצו בחיל החימוש (M-50 ו-M-51) - גיהינום תחזוקתי וחימושי. המבקר התערוכה המדהימה (שכמעט אין כמותה בעולם) של רכב קרבי משוריין ב"יד לשריון" בלטרון, נדהם לנוכח ריבוי הכלים והדגמים, שהיו בשימוש צה"ל.
בשנת 1975 - כחמש שנים אחר כניסת אלוף טל לפרויקט, והרבה לפני שהתחיל
קו הייצור של "מרכבה" לספק טנקים לחיל השריון - התבשר עם ישראל על מה שידע כבר כל העולם: צה"ל פיתח טנק משלו, ובו, כביכול חידושים והמצאות ממיטב ניסיונו הקרבי. על פיתוח הטנק נסובה מחלוקת קשה. "מרכבה" הינו טנק מערכה עיקרי כבד במיוחד, שתוכנן כדי לתת הגנה מרבית לאנשי צוותו - כתוצאה מהרגישות הישראלית לקרבנות, שהגיעה לשיאה במלחמת ההתשה ובמלחמת יום הכיפורים. כבר בשלב כה מוקדם, נמסר, כי מנוע הטנק החדיש הותקן בקדמתו, וכי הכניסה לטנק דרך דלת בירכתיו.
הפרסום המוקדם על הטנק - כמו על המטוס "כפיר" ועל רובה-הסער "גליל" - נועד לתת כמה רגעים של זקפה לאומית לציבור הישראלי, שהיה במוראל נמוך במיוחד לאחר המלחמה. אלא שקווי הייצור של "כפיר" ושל "גליל" כבר פעלו במלוא הקצב כשהודיעו בחוצות ישראל על פיתוח המטוס.
"מרכבה" שילם מחיר כבד בניידותו ובמרכיבים אחרים על היותו כביכול הטנק המוגן ביותר בעולם. לאחר הכנסת הטנק לעוצבות השריון החל פיתוח גרסאות מתקדמות שלו - במלחמת לבנון 2 לחמו טנקי "מרכבה" 4. כל סדרה כזו מכילה הרבה דגמים, שעליהם ניסו שריון, מערכות אלקטרוניות, מערכות הגנה, מערכות ירי, מינוע, מזקו"ם (זחלים, קפיצים ומרכב) מסוגים שונים, שפותחו במענה לאיומים ולבעיות, שהתגלו בהפעלה המבצעית של הטנקים. בין השאר, הוחלף תותח הטנק לתותח מתקדם חלק-קדח, והותקנו בו מערכות מתקדמות לבקרת-אש. הגיוון כה רב עד שמישהו אמר בצדק, שאין שני טנקים זהים.
כיום "מרכבה" - בדגמיו השונים - הוא הטנק היחיד בצה"ל. ניסיונות לפתח על תובתו (מרכבו) תותח מתנייע נכשלו מסיבות שונות.
עם זאת, כבר במערכה בדרום לבנון, בסוף שנות התשעים, גילו אנשי השריון, להפתעתם, כי "מרכבה" יכול להיחדר על-ידי טילי נ"ט. במהלך המלחמה האחרונה נודע, כי "חיזבאללה" קיבל משלוחים של טילים מתקדמים נ"ט מתוצרת רוסיה -
פאגוט (AT-4),
מטיס (AT-13) ו
קורנט ((AT-14. כדאי שהוועדה תבדוק האם המידע הזה השפיע על תכנון "מרכבה" ועל תורת הלחימה?
הטנק ואויביו לטנק יש אויבים - כמו לכל מערכת נשק עיקרית - מרגע שהגיח לאוויר העולם. הוא פותח במלחמת העולם הראשונה כדי לתת תנופה למתקפה, שדוכאה במלחמת החפרות על-ידי גדר התיל ועל-ידי המקלע. כשהגיע לפרקו - במלחמת העולם השנייה - התברר, כי נשק נגד טנקים (נ"ט) זול מאוד יכול לעוצרו (ונזכור את מגני דגניה במלחמת הקוממיות. עד היום ניצב בכניסה ליישובם טנק סורי, שניסה לחדור אליו, ונבלם). אם מלחמת ששת הימים נתנה תנופה מחודשת להתקפה המשוריינת - הרי היה ברור, שמיד תימצא התשובה המאזנת, טיל נ"ט - כשם שטיל הנ"מ היה התשובה הניצחת למטוס.
ועדת חקירה לא תצליח להשיב על השאלה, האמנם הסתיים עידן הטנק? אך לבטח תוכל לאסוף מידע, וליזום מחקרים בנושא, ולהתייעץ עם עתידנים, המתמחים בטכנולוגיה צבאית. כידוע, אני סבור, שאחד מליקויו הבסיסים של צבאנו הינו שאינו לומד, ואינו מתעניין בדבר בתחומי עיסוקו. הוועדה תוכל לספק לו נייר עמדה מעניין בנושא הזה. אולי מישהו בעתיד יקרא אותו.
אני מצדד בהמשך השימוש בטנקים בשדה המערכה - רק משום שאין להם עדיין תחליף. כשיהיו מערכות לא-מאוישות, שיוכיחו את יעילותן הקרבית - אוותר על הטנק הקלאסי לטובתן. לדעתי, המסוק החמוש ומטוס התקיפה אינם יכולים לבצע את כל המטלות, שנועדו לטנקים. טנק הנו פלטפורמה יבשתית חשובה, שיכולה לצלוח בבטחה שטח טרשי ושטח עוין. היא יכולה כמעט לכל תוואי שטח - גם לשטחים הרריים (כפי שהוכיחו הטנקים של צה"ל במערכות על גב ההר במעלה בית-חורון, על צפון השומרון ועל רמת הגולן במלחמת ששת הימים; במערכה על רמת הגולן במלחמת יום הכיפורים; ובמלחמת "שלום הגליל"). היכולת להפעיל טנקים קשורה במיומנות מפקדי היחידות ובמקצועיות אנשיהן. מבנה נכון של כוח משולב בין-חילי, שאומן היטב, יוכל להפיק תוצאות מדהימות מטנקים - גם מול הגנת נ"ט חזקה.
העובדה, שיש בידינו טנקים, אינה צריכה להביא לשימוש מוטעה בהם, ולחשיפתם ללא צורך לאויביהם. כך היה במערכה האחרונה בוואדי סלוקי. מי ששלח את הטנקים לחצות את המעבר ההכרחי לא דאג לוודא, שהמעבר יאובטח, כפי שצריך. התוצאה - כמעט יחידת שריון שלמה הושמדה, וירדה מסדר כוחותינו, אך חמור מזאת: המבצע נכשל. זה קרה כיוון שטנק חשוף הינו מטרה נהדרת, שכל לוחם חי"ר ישמח לירות בה ממרחק.
הקרב הכושל בסלוקי אושש שוב את הבסיס המקצועי:
1. יש להתאמן, ורק מי שמתאמן היטב יכול לצאת לקרב.
2. פעולה מורכבת דורשת כוח משולב בין-חילי ופעולה בין-זרועית.
3. מפקדים צריכים להכיר את מתארי הלחימה, ולהכין היטב את פעולת כוחותיהם בתוכניות חכמות ויצירתיות.
הקרב הזה - כמו אחרים - הראה, שלטנק יש אויבים קשים; ולכן, צריך להכין היטב את היחידות ואת התוכניות המבצעיות להתמודד עם אויבי הטנק. כמובן, ניתן לפתח כל מיני פתרונות טכניים נגד נשק נ"ט - אך הדבר יקר מאוד וטרם הוכיח את עצמו.
ועדת חקירה צריכה לרדת לפרטי הקרב בסלוקי, ולבדוק את נסיבות הכישלון עד תומן. כך, חשוב לדעת איפה היה מפקד אוגדה 162 כשכוחותיו נעו לחצות את המעבר ההכרחי. האם היה מודע לבעיות, העלולות לצוץ? האם פתר את הבעיות? מה עשו המח"טים שלו? ואיפה שהו בזמן הזה? האם תתואמו פעולותיהם, או שכל חטיבה פעלה כאילו היתה בן יחיד בשטח?
חי"ר בבעיה בעיה אחרת הניצבת לפתחה של ועדת חקירה, הינה החי"ר הישראלי. תודה לאל, הוא כבר לא משתמש ב"עוזים" וברובה-מיטען FN, שנכשל כבר בניסויי קבלתו לצה"ל ולא ברובי-סער "גליל", שהם גרסה מקולקלת וכבדה של "קלאשניקוב" AK-47 הרוסי. חייל חי"ר - הרובאי - חמוש ברוס"ר M-16 (רצוי מקוצר), במקלעים חדישים ועוד מעט ברוס"ר חדש. הרובאי לובש אפוד-קרב ולא חגור, אך, בסיסית, למרות שיותר משלושה עשורים מפקדים על צה"ל צנחנים ואנשי קומנדו - מעמד החי"ר בצבא מתדרדר ומתנוון, ורמת הלוחם נמוכה מאשר ביום הכיפורים.
אחרי מלחמת יום הכיפורים הוסב החי"ר בצה"ל למוסע-נגמ"שים M-113 ("ברדלס" - "זלדה", בכינוי עממי). הנגמ"ש הזה אינו רכב לחימה, אלא משאית משוריינת. הוא מהיר ויש לו כושר עבירות מדהים, אך הוא נחדר באש מנשק קל. כיוון שהוא עשוי מסגסוגת אלומיניום - ניצת הנגמ"ש הזה במהירות. כל זה היה ידוע כבר בתחילת שנות השבעים, ולמרות זאת הוכנס הנגמ"ש לשירות מבצעי בצה"ל.
עם הוצאת ה"צנטוריון" וה"טירן" משימוש, הסבו את הטנקים הללו לנגמ"שים כבדים לשימוש החי"ר ("אכזרית") וההנדסה. אך משום מה לא כל חטיבות המילואים של החי"ר קיבלו את הכלים הללו - למרות ש"אכזרית" הוכיחה את יכולתה הקרבית. היא נתנה לכוח החי"ר אפשרות ללחימה רכובה, הגנה טובה ועבירות גבוהה.
מה יש לו לרובאי? צה"ל ביטל את יחידות המרגמות, שהיו בחטיבות, ובגדודי החי"ר נותרו מרגמות 81 מ"מ. פעם היו בחטיבות גדודי מרגמות (גמ"כ) 120 מ"מ, שחלקם היו מתנייעים (מרגמות כבדות מתנייעות - מכמ"ת). כך, לרשות החי"ר יש רק נשק נ"ט. כיוון שהזמנת ארטילריה הנה חוכמה נסתרת, והתברר שאפילו מג"דים אינם שולטים בה, והזמנת מטוסי סיוע (כשאינה סוגייה מדינית) נתונה בידי קציני קישור לחיל האוויר (קס"א) - אין לרובאים על מה לסמוך, אלא על רגליהם בלבד.
כשעיקר פעולת כוחות היבשה נגד מתפרעים באינתיפאדה - מרגמות אינן נחוצות. אך קשה להבין מעשה סכל כזה. מחלקת המרגמות הגדודית וגדוד המרגמות החטיבתי היו תמיד - גם בשריון - כוח חיוני, ובעיקר בקרב ליילה. היא סיפקה ללוחמים סיוע ותאורה.
אחת הבעיות החריפות ביותר היא יחסה של המערכת הצבאית לסיור הקרבי. בארבע חטיבות החי"ר הסדירות ("גולני", צנחנים, "גבעתי" ונח"ל) יש סיירות - כיום במסגרת גדוד הסיור החטיבתי (שאיחד את פלוגת הסיור עם פלוגת ההנדסה ועם הפלוגה נ"ט). כך, נוצר גוף קרבי - גדוד - שלדעתי, יגרום לוויתור על משימות הסיור, למרות חשיבותן. פעם אמרו, שהסיור הוא עיני המפקד. כעת יש לו, כביכול, מודיעין קרבי נגיש באמצעות מזל"טים, מטוסים ולוויינים. בפועל, בכל מלחמות ישראל נדרשו מפקדים - ברמת הגדוד, החטיבה והאוגדה - להשיג לעצמם את המודיעין הנדרש, כיוון שהוא לא הגיע ממפקדות ממונות.
האם קיבל מג"ד החי"ר/שריון את היכולת להשיג מודיעין למבצעיו? אם איני טועה, לא הופעלו במערכה האחרונה בלבנון מזל"טים לטובת מבצעים של כוחות היבשה, אלא רק לטובת מבצעי חיל האוויר.
כשמדובר בזרוע יבשה - היא צריכה להיות זרוע עצמאית. איני מתכוון למבנה האמריקני, או לדגם הסובייטי, שבו יש לזרועות השונות כוחות אוויר אוטונומיים. יכולת מודיעינית הנה צורך - כורח - חיוני בלחימה. מבלי יכולת זו - המפקד יופתע תמיד בשטח; ולהפתעתו יש מחיר כבד במיוחד - כפי שקרה ללוחמי "מגלן" במערכה האחרונה.
ד"ר מארק מנדליס, ידידי מווירג'יניה, עוסק במרץ כבר שנים רבות במהפכה בעניינים צבאיים (RMA). לדבריו, היא יצרה מושג חדש: מלחמה מוכוונת-רשת (Network-Centric Warfare), המשלבת כמה שחקנים, העובדים בצוותא להשגת המטרה, בתוך הארגון הצבאי: רשת נרחבת של גלאים ושל אמצעי חישה (סנסורים), מתכננים, מקבלי החלטות ו"ציידים" (shooters). כלומר, מבנה מטריציוני - לא-היררכי מלכתחילה - התלוי לחלוטין ברשת אמינה לתקשורת חסינה ובהדדיות בין יחידות.
לדברי מנדליס, הכוח הלוחם במלחמה הפוסט-מודרנית צריך להיות מודע לעליונות המידע; עומק החזית ורוחבה גדלים בהתמדה, וניתן להתגבר על ה"כאוס" (מושג, שטבע קלאוזביץ) בשדה הקרב באמצעות שפה אחידה וברורה ובאמצעות מערכת מתקדמת לתקשוב, למודיעין, לתצפית ולסיור (C4ISR).
אצלנו הפכה מערכת התקשוב לעול על המפקד, שנשאר מול צגי הפלסמה, ולא היה קשוב לנעשה בשטח. אוגדת הפלדה 162, למשל, פרסה את מפקדתה בגליל התחתון כשכוחותיה לחמו בקו המגע. שם, בגליל התחתון, המתינו מאות חיילים (שלרובם לא היה מה לעשות לאחר פריסת המפקדה) לבוא הקטיושות והטילים. תודה לאל, זה לא קרה. מה שאיתרע לצנחנים ליד מצבת הארי השואג בתל-חי היה יכול להיות סיפור קטן וזול לעומת פגיעה במפקדה קדמית של אוגדה סדירה.
כדאי שהוועדה תבדוק מדוע צריכים עדיין להפעיל מפקדות כל כך גדולות בצבאנו. פעם הן נדרשו על-מנת לתת למפקד תמונת-מצב. כיום, כשהיחידות מרושתות במערכות מידע, צריך לוותר על המפקדה הגדולה ועל פונקציות רבות בה. אם מערכת המחשב "ציד" (או יורשותיה) לא יניבו צמצום דראסטי בגדל המפקדות - הרי ההשקעה בה ירדה לטמיון. אולם, קשה לקבל את הפיכת המפקדים לצופים בצג, היושבים הרחק מאחור, ואינם מקבלים תמונה אמיתית מהנעשה לפנים.
שאלה אחרת הנה יכולת החי"ר הישראלי לפעול בעוצבה בין-חילית. גם במלחמה זו התברר, שצה"ל אינו מתאמן בפעולה משולבת בין-חילית; ולכן, אינו מבצע זאת בקרב.
יתר על כן, מתארי הלחימה של החי"ר הישראלי פשוטים למדי, והוא יכול, לכל היותר, לבצע מבצעים מוסקים. כל אפשרות אחרת בוטלה מסיבות שונות (
צניחה - כפי שהאמריקנים עשו באפגניסטן;
נחתים - שהיו בצה"ל רק במלחמת הקוממיות, ונכשלו בקרב; חרמ"ש - יכולת שנוונה כמעט מיד עם היווצרותה) - וזה קרה דווקא במטכ"ל, שראשיו לדורותיו הסתובבו כמו טווסים עם כומתתם האדומה.
הערות על נצח יהודה ומינוי ראש אמ"ן, ולקח מאיר עיניים ממשה רבינו
