המדינה מבוזרת - ומי מפקח?

יש הרבה סיבות ותירוצים מדוע זה קורה. אנו נתרכז כאן, בעיקר, בסיבה אחת: המדינה עוסקת בהרבה נושאים שאינה ערוכה להם. או ערוכה חלקית בלבד. וזה לא הכול אין מי שבודק, שיטתית, את המערכות. כך שלא ידוע, בעצם, ממה בדיוק נובעים הליקויים. כך שאין, במרבית המקרים, שיפורים משמעותיים. כל זאת בנוסף לפוליטיזציה של הרבה מנגנונים. נעסוק כאן, בעיקר, בכספים שמוצאים, ע"י גופים, זולת, המדינה ומנגנונה.

רשויות מקומיות

במקרים אלה, עושה רושם, שהמקרים ללא תקלות, הם המיעוט. החריקות הן כמעט בכל התחומים. עודפי עובדים, מינויי מקורבים, שכר חריג וכהנה. זה הביא, כמובן, לגרעונות בתקציבים. זה גורם להלנות שכר, דבר לכשעצמו הינו בעצם פלילי. לכאורה, עושה רושם שלממשלה יש שליטה על הנושא. כל תקציבי הרשויות אמורים להיות מאושרים, לפני הוצאת הכספים ע"י משרד הפנים (הממונה על המחוז). ולא זו בלבד, העיריות אינן מוסמכות לקחת אפילו אשראי בשום סכום, אלא, באישור הממונה על המחוז. בכלל אני לא מצליח להבין; האם אין סעיף, בחוק, שאוסר הוצאת כספים מעבר לתקציב המאושר? מדוע לא יענשו אלה שעשו זאת?

עד עכשיו דברנו על המשכורות. אולם, זה רק חלק מהפעילות של הרשויות המקומיות. גם שאר הפעולות תורמות, כנראה, לקופה הגרעונית. מה עושה המדינה בעניין זה? מעט מאוד, אם בכלל. יש, כנראה, איזה שהיא פעילות אבל התוצאות עלובות. להיפך המדינה מלבה את שיטת הגירעונות. היא מאפשרת לגבות עוד מסים. למשל, מאפשרים לגבות ארנונה עבור רשת החשמל. אלה מיסים נוספים, המוטלים על הציבור. אני לא מבין איזה שירותים מקבלת חברת החשמל עבור תשלומים אלה? כעיקרון, אם צריך לשלם עבור זה מדוע להעביר את הכספים לרשויות. שהממשלה תגבה את הארנונה ותשתמש בזאת כפי שהכנסת תחליט.

אשר למימון החסר בקופת הרשויות, זוהי שאלה חמורה. מי בכלל קבע שהרשויות רשאיות להוציא כספים בטרם גבו אותם? מי הסמיך פקיד,זה או אחר, לאשר מימון גירעונות באשראי? זה מצריך תקצוב פשוט; וזה סמכות הכנסת בלבד. יתירה מזו האוצר אישר להם ללוות מהציבור. זה מכביד עוד יותר, צריך גם לשלם ריבית. ואם יש הגיון איזה שהוא, בזאת, שתנפיק הממשלה את אגה"ח; לה זה עולה פחות ריבית. את מי מנסים לרמות כאן, אלה הם גופים סטטוטוריים.

העובדה שהמדינה אינה מצליחה להשליט סדר בנושא, היא לכאורה טיפשית. לממשלה כל הכלים והסמכויות. היא בעצם יכולה למנות ועדה קרואה לכל רשות שאינה ממלאת את תפקידה. ולבטח גרעון בקופה זו בהחלט סיבה מוצדקת. כדאי, בהזדמנות, לבדוק את אין ההימנעות מנקיטת פעולות מסוימות אין לה מניעים זרים. כמו למשל פוליטיים.

חברות ממשלתיות

למרות הדיבורים הרבים על הפרטה, נותרו עדיין הרבה חברות בידי הממשלה. יתירה מזו, גם נוסדות חדשות. הבעיה הינה, כרגיל אי היעילות. אם נוסיף לזה את התערבות של גורמים פוליטיים זו מתעצמת לממדים מחרידים. להלן נדגים זאת.

לדוגמא, חברת החשמל זו חברה למטרת רווח, כמו כל ההתאגדויות הללו, הצרה היא שהם כבר שכחו זאת. ניתן כוח, בלתי סביר, לעובדי החברה. ומה שלא ניתן הם לוקחים בכוח, גם אם זה נוגד את החוק. והמדינה מתעלמת. זה, כנראה, נובע גם מכך שהשר הממנה פועל בניגוד להחלטת הממשלה; בין היתר בנושא הארגון מחדש. דומה המצב בחברת מקורות שלא מצליחה להפסיק את התשלומים לעובדים, שלא עושים מאומה. וזו לא בעיה חדשה, זה נמשך כבר שנים. יש גם חברות, כאלה שכבר לא ברור, מה הן בעצם עושות, תפקידם המקורי, אין בו כבר צורך. למשל שני הבנקים לחקלאות ולפיתוח התעשיה. ואלה לא הכל.

דבר נוסף הן המריבות בין החברות הממשלתיות. דרך משל, חברת החשמל ונתיבי גז. רק בשנה האחרונה עלתה מריבה כזו, הרבה מיליונים. יש אומנם מריבות בין חברות, אבל לא בעלויות כאלה. הדבר עוד פחות מובן, המדינה היא הבעלים של שתיהן. איך זה יכול לקרות? או שאין למדינה שליטה על אחת מהן (או על שתיהן, גם יחד). במה עוסקת רשות החברות הממשלתיות? ובכלל מתי, החברות, מתפנות לתפקודן?

תאגידים הממלאים פונקציות ממלכתיות

יש מקרים, והם לא מעטים, בהם משתמשת המדינה בגופים הממלאים, חלק מתפקידה. למשל: בנק ישראל, מגן דוד אדום, קופות החולים ועוד. אלה כפי שאנו רואים הם גם גופים סטטוטורים, עמותות שונות ועוד. הצד השווה הוא שאין פיקוח, ישיר, של המדינה על פעילותן. לכאורה, אגף התקציבים צריך היה לדעת למה מוצאים הכספים. אבל לא היא. מתוך נוחיות הוא מעביר ההקצבה הממשלתית בסכומים גלובליים, ללא פירוט (בדרך כלל).

אין, מעשית, פיקוח על השכר, לא על מספר המועסקים ועל רמת שכרם. דבר שאי אפשר לעשות אילו ההוצאות לשכר עבודה היו מתוקצבות, בנפרד. המדינה ממנת פרסומת ויחסי ציבור של קופות החולים, בסכומים לא קטנים, מבלי משים. כלומר המדינה ממנת, בעקיפין, את רצון קופה, זו או אחרת, לגדול על חשבון היתר. מה ההיגיון בכך?

הפיקוח הוא קשה, במיוחד, כשלגופים אלה הכנסות 'עצמאיות' כגון מכירת שירותים או תרומות. במקרים אלה קשה לקבוע למה הולכות בדיוק ההקצבות של המדינה. ולעיתים זה לא נעשה מתוך רצון רע. אף אחד לא יודע ממה ממומנת פעולה זו או אחרת. אין בין הגופים הללו כאלה שמנהלים חשבונאות תמחירית (מלאה ומקיפה).

גופים נתמכים

מדובר על התאגדויות עצמאיות שהמדינה מעוניינת לתמוך בפעולותיהן. לעיתים רק בחלק מהן ובאופן חלקי. במסגרת זו נכללים, כין היתר, מוסדות להשכלה, תרבות, ספורט וכדומה. כאן יש שתי בעיות. האם ההקצבה הינה הכרחית לביצוע פעולות אלה ואם היא משמשת רק להן. בדרך כלל יש להם הכנסה ממקורות אחרים. כמו מכירת שירותים, תרומות ועוד.

בחלק לא קטן של המקרים זה מאפשר בזבוז משאבי המדינה. מאחר שאין שום פיקוח על העלויות של הפעולות, בהן מעוניינת המדינה. למשל המדינה מעוניינת בתחבורה ציבורית לישובים מרוחקים; כמה זה עולה? ואיך מסתדרים? מתמקחים. או אז לא ידוע לאן הלך הכסף. לשרות או להטבות לחברי הקואופרטיב. או, רוצה המדינה לטפח לימודים בתחומים מסוימים אז היא מעבירה תקציב, למוסד המלמד. מי יודע מה הן העלויות המעשיות? חוששני שאין כזה (במרבית המקרים). זוהי, כנראה, הסיבה שניתן לרמות לגבי ההיקף.

בעיה נוספת. ניתנות הקצבות לפעולות שבין כך נעשות. הן עובדות לפי תוכניות משלהם. זה לכשעצמו, אולי, אינו אסון; הפעולה שרצינו לעודד בוצעה. זהו בסך-הכל בזבוז כספי המדינה. ולעיתים, זה מבוזבז ע"י המקבלים, לפי הכלל של 'כסף שהגיע בנקל נעלם במהירות'. יש הרבה קופצים. ולמטרות חשובות כמו משכורות מנופחות לעובדים או חופשות בחו"ל וכדומה.

אמנם יש אפשרות למנוע זאת ע"י אמצעים שונים כמו: קביעות כמותיות לביצוע, פירוט ההוצאות ועוד. וכל אלה מחייבים בדיקות שאם לא כן אין בהן תועלת. לא ברור שלמדינה יש כלים מתאימים לזה, ושהיא מעוניינת בזה (גם למשרדי הממשלה אין תקציב לפי, פעולות).