על השיגרה שבעוול

דיקאן יקר,

אתה מבקש להיות עדכני. להבריק יותר מחבריך המנהלים בתי ספר מקבילים. זה עניין של יוקרה אקדמית. אתה מפיק בטאון משפטי כי כך צריך. זה מפאר את הפקולטה. אתם סוקרים פסקי דין והלכי רוח, מגמות ואידיאות נשגבות. כל הכבוד.

סלח לי אדוני הדיקאן, אבל נדמה לי שזה לא כל כך מעניין את הציבור, ואפילו לא את ציבור המשפטנים. מתי לאחרונה שמעת פרקליט מצטט באולם בית המשפט מאמר שפורסם בביטאון שלך? תודה שזה נדיר. ובכלל כמה אתה בכלל עוקב אחר עבודת בית משפט השלום, או המחוזי? היכן באמת מעוצבת מערכת המשפט?

הרשה לי לומר לך שאתה וחבריך הדיקנים אינכם נוגעים כלל וכלל בשאלה: מה מביא את פסקי הדין שאתם מקדשים בחרדת קודש לעולם. ויותר מזה ולא פחות חשוב: אין לכם שמץ של מושג כמה ואילו פסקי דין חשובים אינם רואים אור ונקברים תחת רגליה הדורסניות של המערכת השיפוטית שאיננה סובלנית כלפי המתדיינים, ועושה כל שלאל ידה לסלקם מעל פניה. כמה סוגיות חשובות לא זוכות אפילו לאוזן קשבת אחת!

אתה ודאי שואל מדוע זה נטפלתי אליך. הרי אין לך שמץ של מושג מאין זה נפלה עליך הטרוניה הטעונה הזו. אני? אתה ודאי שואל, אני? מה אני יכול לעשות?

הרשה לי לרגע להזכיר לך נשכחות. התזכור איך פרופסור ליבאי נטל בזמנו צקלון ואמתחת, מחברת ועפרון, ויחד עם תלמידיו התייצב באולמות השיפוט בהם מתבצעים הליכי הדיון במעצרים. הוא לא התעצל וחזר וביקר בדיוני ההמשך של העצורים המובאים תחת אזיקים להמשך מעצר. והוא גם הביא תוצאות.

האם אנחנו מכונה של מעצרי שווא שאלנו את עצמנו נדהמים? מי שרגיש במיוחד עמד נפעם מול אזלת היד, הכהות והעיוורון של הרשות השופטת וידה הקלה בחתימה על מה שמניח בפניה שוטר חבוש כובע של שררה. שופטים שכל כולם יושר וניקיון כפיים התיישרו עם השגרה שבעוול והעוול שבשגרה. לא הרגישו. חתמו וחזרו לביתם. שכחו את הקרבנות. ברור שאם הרוב שוחרר ללא הגשת כתב אישום הרי שהרוב היו פשוט קרבנות של עוול משפטי חמור. אם כך איך קרה שמצפונם נשאר נקי?

אני יודע, ולא רק אני, מאות ואלפי פרקליטים יודעים וחווים על בשרם יום יום מערכת שיפוטית שסטתה מן המסלול. בדרך שונה אך חמורה הרבה יותר. זה השיח באולמות, במסדרונות ובמזנונים. זה הקיטור היומי של פרקליטים וגם בערבי חברה עם חבריהם. זו כבר איננה סתם בעיה קלה. זו כבר אפידמיה. זה הופך להיות לנורמה. זו השיגרה.

דיקן יקר, עכשיו אנחנו זקוקים נואשות לגושפנקא האקדמית שלך. התוצאות ידועות מראש. לא תבזבז את זמנך לריק.

דיקאן יקר, הגיע הזמן שתשנס מותניים. צא וחקור למשל כמה ערעורים הוגשו לבית המשפט המחוזי בתל אביב. כמה זמן הוקדש לקדם הערעור וכמה לערעור עצמו. כמה מהערעורים זכו להישמע ומתי. כמה מן המתדיינים נסוגו מחמת דיון ענייני וכמה נסוגו מחמת איום בלתי ענייני שלא לומר פסול. מה הרפרטואר של האיומים הללו. כמה פעמים עושים שימוש בלחץ ישיר על בעל הדין בנימוקים שכל כולם איום לשמו.

שלח את תלמידיך לתעד למדוד, למלא שאלונים ולמיין. זה הכול. התרכז בעובדות יבשות. אני מבטיח לך שמן היובש הזה יטוף עסיס ואמות הסיפים תרעדנה.

גם את איכותו של השיפוט הרעיוני צריך לחקור. למשל: כמה מן הנימוקים החשובים והמרכזיים של בעלי הדין זוכים לאזכור בפסק הדין, או שאלות נוקבות דומות. ברר אצל הפרקליטים האם הם חושבים שזכו לאוזן קשבת ונפש חפצה או חס וחלילה לשופט עם דעה קדומה שמסוכן להרגיזו יתר על המידה.

ובכלל - מתי לאחרונה ניתן פסק דין אזרחי ברוב דעות? אולי תשווה עם ימים עברו. ואולי תשאל את עצמך באופן מלומד ומחקרי: מה קרה? האם כבר פסו חילוקי הדעות בין השופטים? הכל שחור ולבן? או אולי רק אחד מחליט והשאר חותמים לנוי?

הלוואי ויכולתי לייעץ לך איך לגלות מתי המתמחה כתב את פסק הדין והשופט רק רפרף בחומר. אלו כמובן רק מעט מזעיר השאלות והדרכים לחקור. אבל את המחקר הזה כבר אי אפשר לדחות. הוא דרוש לכולנו כאן ועכשיו. אנו נשנקים. מלאי האוויר הולך ואוזל. הניחו מעט לבית המשפט העליון. הנמיכו מבטכם אל גבה פני המציאות.

הדיקן שיעשה זאת ראשון יביא כבוד למוסד שבראשו הוא עומד, תועלת רבה לתלמידיו ושרות חשוב למולדתו אורחותיה וערכיה אשר משהו לא טוב קורה לה. כולם יודעים אבל לאיש אין כוח אקדמי כמו שלך להוכיח.

דיקאן יקר, אני מקווה שאינך רואה את עצמך מועמד לכהונה בבית המשפט העליון. אם כן הסיכוי שתענה לאתגר הזה קלוש.

אבל אני רוצה להבטיח לך: אם תעשה את המוטל עליך כבעל הסמכות המחקרית המוסרית העליונה, גם אם לא היית מועמד למשרה זו, אתה ודאי תהיה מועמד טבעי ופופולרי מאין כמותו.

בתודה מייחלת!

דוד קולקר עו"ד מן השורה.