זה נראה כמעט כמו קרב אבוד מראש, הבשורות הרעות למשתמשות בהורמונים נוחתות בקצב מהיר! מאז שנת 2002, עת פורסמו לראשונה ממצאי המחקר של WHI בארה"ב, נמצא תחום ה"טיפול ההורמונלי לגיל המעבר" בהתגוננות ונסיגה.
דעתם של הרופאים נדחתה מפני הפניקה ומלחץ סביבתי שהופעל על המשתמשות. לא עזרו לרופאים כל הניתוחים המלומדים שהוכיחו בברור שמתכנני המחקר מתחו את המסקנות מעבר למוצדק. על אף הביקורת שהוטחה במחקר ובמתכנניו על שהפיקו ממחקר על נשים מבוגרות (בממוצע גיל 63), מסקנות שיושמו ללא הצדקה, על נשים בנות חמישים, שהן הצרכניות העיקריות של ההורמונים, הצביע הציבור והתקשורת ברגליים. בחסרונם של נתונים חדשים שיתמכו בביקרת, נאלצו גם האגודות המיקצועיות והרופאים לשנות את הרגלי רישום התרופה ולהתאימם לציפיות החדשות.
אולם הבעיה איננה פשוטה. מחד, אחוז ניכר מהנשים סובלות מתופעות קשות של גיל המעבר, גלי חום, והפרעות תפקודיות במערכות גוף שונות. לנשים אלה ניתן לסייע בצורה טובה על-ידי טיפול הורמונלי מקובל של אסטרוגן ופרוגסטרון או תחליפיו, שמונעים את רוב תופעות הלוואי בצורה יעילה ומשפרים את איכות החיים באופן מיידי.
מאידך, הידיעה שבטיפול הורמונלי יש גם סיכון לא רק תועלת, סיכון שעיקרו, תוספת של מקרה אחד של סרטן השד על כל 1,000 משתמשות, הכניסה חרדה בלב נשים והקטינה את היקפי השימוש בהורמונים בכמעט 40%. לא עוד התייחסות אל ההורמונים כ"מעיין נעורים", אלא כתרופה הניתנת בהוראות מסוימות ולפרקי זמן שבהם ניתן להפיק תועלת והכל תחת פיקוח צמוד יותר, בניסיון לאתר את מקרי הסרטן בשלב מוקדם.
השבוע הופיעה בשורה טובה, שגם לה יכולה להיות משמעות מרחיקת לכת, שלילית במהותה, על השימוש בהורמונים. מחקר מאוניברסיטת טקסס, אישר ממצא קודם של מחקר מקליפורניה, שמצא ירידה גדולה ובילתי צפויה של כ-10% בהיארעות של סרטן השד בנשים בגילים שבין 50 ל-70. החוקרים העלו בזהירות מדעית ראויה, את האפשרות שזה קשור לירידה הכללית בשימוש בהורמונים שהחלה בשנת 2002, וציינו במפורש ש"אין במחקר שלהם מידע הקושר שימוש בהורמונים לסרטן השד". אולם עצם הפרסום הזהיר כשלעצמו לא עזר, והביא לגל כותרות ברשתות התקשרת וברשתות האינטרנט בארץ ובעולם בסגנון "פחות הורמונים פחות סרטן השד". כותרת קליטה שמובילה גם למסקנה מיידית שהפסקת הורמונים תמנע או תוריד הסיכון לסרטן. לכותרות אלו אין קשר מובהק למסקנות המחקר או לביקורת רפואית על תוכנו, אך הנזק כנראה כבר נעשה.
הקורא הלא מקצועי לא תמיד מודע להבדל בין מסקנות של מחקר שהוכחו סטטיסטית כחלק מהשאלות של המחקר, לבין השערות לגבי מדוע התקבלו התוצאות, שהן בבחינת כיוון מחשבה אפשרי הטעון בדיקה והוכחה - קרי מחקר נוסף. אין סיבה לפקפק בנתונים שהתקבלו, אך נשאלת השאלה מה הסיבה הישירה לירידה שניצפתה בסרטן השד?
הנה מספר נקודות למחשבה: במחקרים קודמים לא נצפתה ירידה כה תלולה בשיעור הסרטן בנשים שהפסיקו את השימוש בהורמונים חלופיים ובטח לא בתוך זמן קצר. בנוסף במחקרים מאנגליה לא נמצאה כל ירידה דומה בסרטן השד. מעבר לכך, ירידה הדרגתית במקרי סרטן השד תועדה כבר לפני 2002, קרי בשנים שהורמונים היו בשימוש נרחב יותר מכיום. ברור שככל שיהפכו במחקר תרבנה השאלות לגבי קיומו של קשר החד ערכי בין ירידה בשיעור סרטן השד, להפחתה בשימוש בהורמונים והמסקנות יכולות להשתנות מקצה לקצה.
למשל, הירידה שתועדה כעת במיקרי סרטן השד, הינה גדולה יותר מהעלייה שיוחסה לשימוש בהורמונים. עובדה זאת מעלה חשד שזהו איננו הקשר היחיד או הקשר האמיתי ושקיימות אפשרויות נוספות. מחקרים נוספים יצטרכו לקבוע ולבחון מה נכון. לדוגמה, האם ההפחתה בסרטן השד נובעת מכך שנשים שאינן נוטלות הורמונים מבקרות פחות אצל רופא הנשים ומבצעות פחות ממוגרפיות לגילוי סרטן ולכן שיעור הגילוי המוקדם ירד? האם לשימוש בתחליפי הורמונים מסוג SERM שמונעים התפתחות סרטן השד יש משקל בתצפית החדשה? האם ההפחתה בסרטן השד קשורה לשינוי באורח חיים כגון פעילות גופנית, דיאטה וכו'?
אולם הקרב על דעת הקהל הוכרע, למרות שהמחקר החדש איננו מחייב כל שינוי ביחס למדיניות שנקבעה בעקבות הפרסומים ב-2002, הפרסומים החדשים יביאו לכך שנשים נוספות תשלכנה את ההורמונים, ותסבולנה בשקט, תוך חיפוש ופנייה לתחליפים שאין בהם ממש כדי למנוע מהן את הפגיעה באיכות החיים.
כאשר אי שם במהלך האבולוציה נחתמה תוכנית האב של "המחזור ההורמונלי" הנשי, לא נלקח בחשבון שתוחלת החיים תעלה לשמונים שנה ויותר. הירידה החדה שחלה בהפרשת הורמון האסטרוגן, ב"אמצע החיים", הורמון שהינו כה חיוני לתפקוד יעיל של כל מערכות גוף האישה, מביא להזדקנות מהירה של כל רקמה בגוף. רק החשש מסיכוני ההורמונים מונע נתינתה תחליפית לכל אישה. בעידן של פיתוח ביוטכנולוגי מואץ, לא רחוק היום שבו יפתחו תרופה עם השפעה מיטיבה על המערכות הזקוקות לאסטרוגן ללא הסיכון הכרוך בהם.
אולם עד אז חובה להבין שאנו בעידן שבו כתבה בעיתון יכולה ליצור טרנד רפואי בציבור יותר מחוות דעתם של מומחים. המהירות שבה פועלת העיתונות הכתובה והאלקטרונית, טובה אולי כדי להתריע לציבור ולרופאים שיש מידע חדש, אך איננה מסיעת כהוא-זה לגבש את הידע הרפואי האמין והמקצועי. גם רופאים זקוקים לזמן כדי להתעדכן, לגבש את דעתם ולקבוע אסטרטגיה טיפולית, המהירות שבה הם נדרשים להגיב למידע עיתונאי, היא מכשלה המעמידה את הרופא הבודד חסר אונים, עם מידע לא מסונן, שלעיתים מגיע אליו מהמטופלים ולעיתים מהמדיה מבלי שהיתה לא הזדמנות ללמוד ולהעריך אותו.
הציבור מחפש מידע בתחומי הרפואה, אך מעל לכל הוא מחפש מידע אמין. הידע הרפואי הינו רחב ומורכב, ומשול לנושאית מטוסים כבדה המתנהלת באיטיות ובמתינות ואיננה עושה התאמות מהירות בנתיב או בתכולה. הידע נבנה לאורך שנים, בעמל רב ותוך בחינה מחודשת מעת לעת של כל האמיתות. על סיפונה של נושאת המטוסים, מעליה וסביבה חגים עשרות כלי ליווי, חלקם כבדים ואיטיים וחלקם קטנים ומהירים.
מאחר שלכל תופעה ולכל מידע מחקרי ניתן למצוא יותר מהסבר אחד, לא כולם יעלו לבסוף על סיפונה ויהפכו לחלק בלתי נפרד מהידע הרפואי. אפילו מידע נכון וחשוב, מושהה לעיתים קרובות זמן רב בטרם יזכה להכרה ויהפך לנכס צאן ברזל.
העיתונות כשותף חשוב בהעברה של הידע הרפואי, צריכה לספק אותו במספר רבדים. מחד היא לא יכולה להימנע מלעסוק באספקטים חדשותיים של המידע הרפואי, אך זה חייב להעשות לא רק במהירות, אלא גם בזהירות, ללא מסקנות גורפות ונטול כותרות רעשניות שכה חביבות על המדיה. בשלב הבא על העיתונות להמשיך ולספק את הרובד השני של פרשנויות, נרחבות, מעמיקות ומפורטות. עם הציבור בחר לדעת, יש לספק לו את המידע בהרחבה, ברמה שאיננה נופלת מהמידע הנמסר לרופאים, על כל מורכבותו והפכפכותו, אולם בפשטות שתאפשר גם לקורא לא מקצועי להבין ולהסיק מסקנות בעצמו.
איני בעד, אבל יודע שזה יגיע, ורק באשמת בנימין נתניהו ואיתמר בן-גביר
