חזרה לבסיס

מלחמת לבנון השנייה הציבה בפנינו מראה ששיקפה את דמותנו ללא כחל ושרק. מאד לא אהבנו את מה שראינו ומיד חיפשנו וועדות חקירה ואשמים. הרי איך יתכן שהשבר כל-כך גדול ואין אשמים? במידה רבה של צדק חיפשנו את המנהיגים, את המנהיגות שברוב המקרים לא הייתה.

רבים בציבור סימנו את הרמטכ"ל דן חלוץ כמטרה. לא בטוח שבצדק. קל לשכוח שלא הוא הכניס לצה"ל את צגי הפלזמה כתחליף למנהיגות מפקדים בשטח, עם הלוחמים. את קיומה של תרבות ה"סמוך" ו"יהיה בסדר" גילו כבר רבים לפניו, בין היתר גם ראש הממשלה המנוח יצחק רבין לפני יותר מעשור שנים. גם את תרבות מצגות ה-PowerPoint עתירות ה"פירוטכניקה" והפעלולים כתחליף לדיון תורתי משמעותי ומעמיק לא המציא דן חלוץ. זו רווחת בצבא לפחות שני עשורים ויש לא מעט רמטכ"לים שיכולים לקחת עליה קרדיט.

משבר המשמעת בצבא גם הוא לא נולד עם מינויו של דן חלוץ לרמטכ"ל והוא בן שני עשורים לפחות. אין מה לעשות, האלתור כשיטה וגניבת התרנגולות מהלול שהיו טובים לפלמ"ח, לא יכולים לדור בכפיפה אחת עם צבא מודרני וגדול, אולי גדול מדי. גם את "מכבסות המילים" והביטויים דוגמת "כשל תודעתי" שבאים להחליף כשל וחוסר יכולת לקרוא נכון את תמונת המצב והקרב ולהגיב אליה בהתאם, לא המציא דן חלוץ. זו שפה שהתפתחה בצבא מזה שנים. ככלל, נדמה לי כי זו בתופעה תרבותית שמטבעה מתפתחת במשך שנים רבות.

לדוגמה, אם אינני טועה, בימיו של הרמטכ"ל מופז כתבו את הקוד האתי של הצבא, אבל בפעם הראשונה בתולדות צה"ל הפקירו ביודעין פצוע מדמם בשטח באירוע קבר יוסף. הרמטכ"ל עמד בחפ"ק (חבורת הפיקוד הקדמית) והחריש. הקוד האתי התגמד והפך חסר ערך מול ההתנהגות בפועל ואין להתפלא על כך. כי ככה זה בחיים - אדם נדרש להתנהג, לא רק לדבר. כל אלו ועוד הן סיבות טובות להנמכת פרופיל רצויה של לא מעט מהקצינים הבכירים במילואים, מלאי התובנות כרימון על הכשלים במלחמה, שטוב יעשו אם יבינו שאחריותם וחלקם בתופעה ובתוצאה לא פחותה ואולי אף גדולה מזו של הרמטכ"ל הנוכחי. נראה שמידת הצניעות לא תזיק לנו בעת הזאת בהפנותנו אצבע מאשימה לרמטכ"ל.

עד כאן אין כל חידוש. כאמור, אפשר היה להמשיך ולמנות כשלים כאלה ואחרים בצבא, מהעבר הקרוב ומהעבר הרחוק יותר, אך לא ברור מהי התועלת שתצמח מכך, מלבד העשרה נוספת להלקאה העצמית בה אנו מצטיינים מאז ומתמיד. הרבה ברמת הדיבור ומעט מאד, אם בכלל, ברמת העשייה בשטח.

כבר שנים שמערכת החינוך מוותרת לעצמה ולתלמידיה

אם נרחיב את נקודת המבט מעבר למערכת הצבאית, נראה שמקור הכשלים בא ממים עמוקים יותר, ממערכת החינוך. כבר שנים שמערכת החינוך מוותרת לעצמה ולתלמידיה. מה היא לא עשתה כדי לרצות תלמידים והורים? מה עדיין לא נאמר ונכתב על המניפולציות להעלאת השיעור של זכאי הבגרות ע"י הורדת הרמה האקדמית? מה לא נעשה בשם המטרה העליונה ש"הילד יהיה מאושר" בביה"ס? אושר זה דבר חשוב, אבל לא כחזות הכל.

כדרכנו בקודש מצאנו מהר מאוד את ה"אשמים" גם כאן, והפכנו אותם לשק החבטות הלאומי והחביב (המורים, כמובן). גם אם יש בקרב ציבור המורים כמה בלתי ראויים, אני מבקש לקרוא תיגר על ההנחה שהם האחראים למחדל החינוכי. לדעתי, משרד החינוך והמועצה לשלום הילד "דפקו" דורות של בוגרים, כאשר בגאווה, חדווה וגיל הכריזו מעל כל במה על "זכויות התלמיד". כבר שני עשורים שוטפים לנו ולהם, התלמידים, את המוח בעניין הזה ופרט לקומץ מחנכים אמיצים, איש לא קם להזכיר להם שלתלמיד רצוי שיהיו גם חובות מוגדרות. חלק מהחובה של מערכת החינוך היא להכין את בוגריה לחיים, ובחיים האמיתיים אין זכויות בלי חובות. בחיים האמיתיים אם יש לך רק זכויות, אתה בהכרח פוגע בזכויות של אחרים, כי אין עליך שום חובה להתחשבות בזולת.

מכאן גם קצרה הדרך לאלימות שכן דחיית סיפוקים היא מילה גסה, הרי התלמיד במרכז. אסור לפגוע בציפור נפשו ואסור לחנכו כי כבר מזמן שכחנו את "חוסך שבטו שונא בנו"... לימדנו אותו שויתור זה להיות "פראייר" ואף ישראלי לא אוהב את המעמד הזה. כאשר מערכת החינוך לימדה אותנו את "הזכות לכבוד והחובה לכבד", כמה חבל שלא הגדירה את הנושא החשוב הזה מעט אחרת: "הזכות לכבוד מתחילה בחובה לכבד". יחי ההבדל הקטן.

אז מה יצא לנו? תרבות של "מה כדאי לי", העדר סולידריות חברתית, אינדיבידואליזם קיצוני, תחושת נתק מהמדינה ועוד רעות חולות. מכאן קצרה הדרך להתפשרות עם בינוניות שאינה יכולה להתקיים ביחד שאיפה למצוינות. כי מצוינות דורשת מאמץ מתמשך ושיפור תמידי. היא דורשת אומץ לב להפקת לקחים ויישומם. היא דורשת פעולה מונעת מתוך ערכים והקפדה על הפרטים (וכבר אמר מי שאמר- "אלוהים נמצא בפרטים הקטנים"). היא אינה חיה בשלום עם תרבות ה"חפיף" ו"יהיה בסדר". היא בעיקר דורשת דוגמה אישית ומודל לחיקוי. במדיניות הזו ויתרנו לתלמידים ולהורים וויתרנו עליהם.

ואז, הם הגיעו לצבא.... בנתונים אלה מה הפלא שפקודה היא רק המלצה? ומשימה לא חייבים לבצע ויעד לא תמיד חייבים להשיג כי אולי זה קשה ותובעני מדי. צאו לרחובות והביטו בהופעת החיילים. נכון, אסור להטיל דופי בציבור שלם ובהכללות תמיד נפגעים אלה שפעילותם ללא דופי. אבל היקף התופעה כבר חרג מזמן מהשוליים. כחייל ותיק אני בוש ונכלם. אני יודע כי הופעה אסתטית היא לא רק חלק מהמשמעת - היא חלק בלתי נפרד מאורח חיים של מצוינות. יהיו כאלה שיגחכו עכשיו, שהרי מה למשמעת הופעה וללקחי המלחמה? הקשר הוא שמעולם לא פגשתי חייל מרושל שהיה חייל טוב בשעת מבחן. לצערי גם מפקדיו של ה"רשלן" היו בינוניים בתפקודם, שכן בדרך התנהלותם לא רצו להתעמת עם הרשלנים. הם העדיפו "שקט תעשייתי".

להופעה ולהתנהלות קשר ישיר לימ"חים, לאיכות פקודות המבצע, לנחישות ולאיכות הביצוע. מי שאינו מביט במראה, איך ידע מה מחייב תיקון ושיפור? איך יתמודד עם המציאות הכואבת אם הוא מסרב לראותה? הצבא, עם כל הצער, הוא בבואה שלנו, של החברה. את החברה מעצבת בעיקר מערכת הערכים והחינוך והכול בידיים שלנו. מצוינות היא לא הברקה של רגע, היא תוצאה של מאמץ מתמשך, תהליך שיפור מתמיד, מיצוי מרבי של הפוטנציאל (האישי והארגוני) ויכולת כנה ואמיתית להפיק לקחים מטעויות כמו גם למידה מהצלחות. היא לא יכולה לגור בכפיפה אחת עם התפשרות מתמשכת עם הבינוניות.

אז כשתקימו את ועדת החקירה הבאה - לכו בבקשה למקור, לא לרמטכ"ל.