כהן אלרן זכה להכרה עם צאת ספרו הצבעוני והמדהים, "אספירונס", וכל הקוראים התוודעו לעולמה של היהודיה אספירונס, היהודיה האחרונה בבגדד. אחריו יצא לאור הספר "עיקרון הכמיהה" והרומנים החדשים - "עזה כמוות" ו"כל הלילות".
הרומן "עזה כמוות" אינו רק דרמה ורומנטיקה. מדובר במעשה מרקחה של אהבה וחיזור גורלי - כשברקע יש השתקפויות של שסעים חברתיים ומאבקי כוח בין מעמדות, אשר בין השורות הופכים את הספר למשל.
בספרו הקודם "אספירונס" היה ברור לנו כי הספר נכתב בעקבות תחקיר אמיתי, אך אינו מתכוון להיות סיפור תיעודי או ביוגרפיה 'רשמית'. הספר הוגש כרומן. בשזירת מהלך הארועים ובאופן בניית הדמויות נפרשה מציאות שהיא תשלובת של מציאויות: ארועים שארעו בפועל, מראות וחוויות שתוארו על-ידי הגיבורים למחבר, וזכרונות ילדות של המחבר מעירק, הריחות והאווירה שידע להעלות משם.
הפעם מדובר ברומן בדיוני לחלוטין - אך שוב נמצא טביעות אצבעות דומות: יש בכתיבה הרבה חושניות, הרבה תבלינים חברתיים (סימנים למתחים בין עדות, מפלסי דיבור של מעמדות שונים, הדים לדעות קדומות). אבל יש קווים מחברים בין שני הספרים: בשני הרומנים יש הדים לקשרים אפלים, קשרים נסתרים, ניסיונות להסתתר או להסתיר זהות. ליוסף כהן אלרן כישרון לכתוב בצורה קולחת ומרתקת, וכל רומן מעוצב ובנוי בצורה דרמטית אחרת. "עזה כמוות" מוביל לקראת פואנטה מפתיעה, השופכת צבע חדש על הסיפור כולו, וזאת כמובן לא נוכל לגלות, כדי לא להרוס את הנאתם של הקוראים.
כבכל רומן החותר לקראת זעזועים ומשברים, גם ברומן "אספירונס" וגם ברומן "עזה כמוות" מצייר יוסף כהן-אלרן עולם של שלווה שסופג מכה והופך להיות עולם של פחדים, הסתתרות, לבטים, משברים, ויוסף כהן אלרן הוכיח בספריו כי הוא אמן הדילמה.
אם ב"אספירונס" מצאנו את הגיבורה נקרעת בין הנאמנות לאם, שנותרה בבגדד, לבין הנאמנות והאהבה לאח שעלה לארץ, הפעם אנו מוצאים את הגיבור נקרע בין אהבתו לאשתו נוגה לבין התשוקה רוויית הפחדים לסוזי-ורד, לאותה "רוח פרא". כך גם בספר "עיקרון הכמיהה". זאת ועוד: נראה כי כהן אלרן הוא אמן הגיבורים המסתתרים: אספירונס נאלצת לחיות בזהות בדויה, להתעטף ברעלות, ודוד שלח גיבור הרומן "עזה המוות" מסתתר בדירתה של סוזי, מסתגר בעולם של אופל ותשוקה אובססיבית עד אובדן זהותו האמיתית.
אספירונס מקריבה את חייה למען אהבתה לאמה ואהבתה ולילד טיפוחיה עומר, ודוד שלח מקריב את חייו ואת הקשר עם ילדיו למען משיכה מטורפת ל"ילדת מדבר" חסרת מעצורים. בשני המקרים אנו חשים את סבך הדילמה, כאב הניתוק, תחושת ההיסחפות ומעל לכל את תחושת ההחמצה.
טלטול בין נקודות ראות שונות
כהן אלרן אוהב לדלג בין נקודות ראות שונות: בספרו הקודם היינו עדים לטלטול הקורא בין סיפורה של אספירונס בגולה לבין סיפורו של האח האוהב פואד בישראל, ואילו בסיפורנו יש שימוש בטכניקה אחרת: הסיפור מסופר לכאורה כמה פעמים, וכל פעם מזווית ראייה של גיבור אחר, אשר משלים את התמונה בפרטים נוספים. דבר אחד בטוח: הצלבת הפרטים והשלמת הפאזל מכל מגוון הסיפורים יוצרות מתח סיפורי והנאה. רבים מסופרינו שכחו שסיפור אמור קודם כל לפרוש עלילה מרתקת ולטוות לנו סיפור שישבה את לבנו. לאלרן כירון סיפורי לרקוח חומרים מן המציאות, מן הדמיון, לתבל הכל באיזה שיכרון, והכל כדי לענג את הקורא ולגרום לו לדפדף בספר במתח, לקרוא בו עד תומו.
בשני הרומנים אנו מוצאים כי המשברים קשים מנשוא - אותם חיים נפתלים, אותה מסכת של חיים כפולים, מובילה לקרע ולכאב: אספירונס נאלצת לעזוב את המולדת האהובה (עירק) כדי להתחבר למולדתה החדשה (המשפחתית יותר ,לאו דווקא הציונית), אך ממשיכה לחוש נקרעת: עדיין מתגעגעת, והפעם לחברה שנותרה בבגדד, לעומר האהוב. דוד שלח, גיבור "עזה כמוות",
עוזב את אשתו האהובה, אך כשהוא נחבא בדירתה של "ילדת המדבר" הוא חש קרוע ומשתוקק לאשתו ,לילדיו, לחייו הקודמים. גם ב"עיקרון הכמיהה", תוך אהדה וברגישות רבה, כהן אלרן אינו מניח לאהבה הגדולה לנצח את הדילמה.
לגיבוריו של אלרן אין סיכוי לחיים שלמים. בשום מסלול של חייהם אין הם מצליחים לחיות חיים שלמים, תמיד בסתירה, תמיד במחסור ובחסך, ובסופו של חשבון בשני המקרים חשים הגיבורים כי יש מחיר: חיי האהבה אבודים.
אם ב"אספירונס" מצאנו את המתח והקרע בין יהודים לערבים, הפעם המתח הוא בין עדות. ילדת המדבר הפראית היא ממשפחה מרוקאית, הנערה שהועדפה להיות אשתו היא אשכנזיה, אחות רחמניה המתוארת כבלונדינית כחולת עיניים. אלרן אינו מסתיר את הקנאה, את הטינה, את הסטראוטיפים, את דרך הקבלה השונה של המציאות ושל האהבה מצד המשפחות השונות. סוזי הפראית משוכנעת, כי שלח איבד את זהותו כאשר ויתר על השם "סלח" וכי ויתר על תרבותו כאשר נשא לו אשה אשכנזיה.
כדי להצהיר על הכיוון העצמאי שלה היא חוזרת לשם ילדותה 'סוזי' ומוותרת על השם שבחרה לעצמה בגיל הנעורים, 'ורד'. בשלב של התבגרות מאוחרת , סוזי אינה מוכנה שישנו אותה באמצעות קודים תרבותיים אחרים. גם הקשר המזדמן שלה עם אלכס הסטודנט ועם ג'קי המתופף (שהפך לבעלה למרות סלידתה ממנו) רקוחים באותה מרקחת, וניכר כי המחבר ביקש לתת לאהבה ולמשברים משמעות נוספת: ראי לחברה, למתחים, עד שהכל הופך למשל חברתי.
בסיום הספר, מי שמדבר אל חוקריו אומר "מה הם החיים בכלל?", ואילו בשורה שמתחתיה החותמת את הספר, הוא אומר:"סיגריה". האם הוא מבקש סיגריה לעשן? או שמא החיים הם בעיניו סיגריה? גם כאן מותיר אותנו אלרן תוהים ושואלים.
מכל מקום, "אספירונס" ידע לבטא לעומק את נפש החברה היהודית בבגדד, ולא רק של אלה שנשארו שם, אלא גם של אלה שעקרו ועלו לארץ. מבחינה זו ברומן זה היטיב אלרןורקח מרקחת מורכבת יותר, קאנונית יותר. ב"עזה כמוות" יש לעתים גלישת יתר לתיאורים הארוטיים. בשני הספרים חותר אלרן לתחושה של "הפי אנד", אך נראה שהסוף הוא טוב בעירבון מוגבל.
כל הלילות - ואין אור יום באופק
בספרו החדש "כל הלילות" שוב חוזר אלרן למתכונת של סיפור אהבה, וגם הפעם אין הרבה תקווה, ואין סוף טוב: רם רימון וחגית ברעם מתיידדים במהלך טיול מאורגן לניו-יורק, הוא בגפו מהיותו אלמן - אישתו נהרגה שנתיים קודם לכן בתאונת פגע וברח - וחגית לבדה כי בעלה דניאל לא יכול להצטרף.
בשובם לארץ רם מוצא את חגית ומחזר אחריה, וכך מתפתח ביניהם רומן - עד אשר בשלב מסויים מקבל רם טלפון מבעלה, הדורש ממנו להיפגש עמו בביתם. רם לא מספר לחגית, אבל מקיים את הפגישה. מסתבר עכשיו - ורם מגלה זאת יחד עם הקוראים! - שדניאל הוא נכה על כיסא גלגלים, תוצאת תאונת דרכים שקרתה לו והוא מבקש לפיכך מרם שיניח לאישתו, כי הוא זקוק לה יותר ממנו. מתנהל ביניהם פולמוס ארוך, שבמהלכו מפתיעה חגית את שניהם ונכנסת, עד אשר בסוף העניין יוצא משם רם במפח נפש ומשאיר את ההחלטה בידיה.
אבל ימים אחדים אחר כך מצלצל דניאל ומודיע לרם, שחגית ניסתה להתאבד וכי היא בבית החולים. רם ממהר לשם ומוצא את דניאל ליד החדר שהיא מאושפזת בו, מלא דאגה ומבטיח לרם שאם תמות יהרוג אותו, אבל אם תחיה ירשה לו לשמור על ידידות, ואפילו יוכל לבקר אותה - אבל בביתם.
וכך אומנם קורה: היא ניצלת ורם הופך להיות ידיד. עם זאת, אהבתם גוברת עליהם, וכעבור תקופה קצרה הם נסחפים חזרה אל הרומן שלהם. דניאל כמובן מגלה זאת, ויום אחד מגיע עם חגית במכו אל ביתו של רם. דניאל לוקח אותו לטיול בעיר, במסלול שהתאונה שלו קרתה ועוצר בדיוק במקום שבו נהרגה אשתו של רם שנתיים קודם לכן. זה אני, מתוודה דניאל, לפי כל התיאורים שלך ולפי המקום הזה, זה הייתי אני, אבל פחדתי לעצור והיא מתה. לכן עכשיו, אתה יושב מאחור ואתה יכול להרוג אותי. אני לא אתנגד. אם לא, בעוד שתי דקות אסע ונהיה כל אחד לעצמו.
רם ההמום אינו עושה דבר, ודניאל מסיע את הרכב לאבדון, גורם לתאונה חמורה. הוא בעצמו נהרג בעוד חגית ורם ניצלים. ואז חגית מתאבלת עליו, מאשימה את עצמה במותו ונעלמת מהעיר. רק כעבור תקופה מאתר אותה רם בעיר אחרת, בבית הוריה, וכבר היא חזרה בתשובה. הפגישה המחודשת היא בסיס למעמד דרמטי מעולה: פרץ רגשות, עד סגירת המעגל. איש לא זכה, אין מקריות, החיים בנויים מעגלים, יש שכר ויש עונש, העולם מתקיים על יחסי גומלין.
מבחינת חלוקת הספר, בחר כהן אלרן לבנות אותו במפלסים של כעין מחזה: יש בו שערים כדלקמן - כניסה, מערכה ראשונה, מסך, מערכה שנייה, יציאה, משתתפים - הצגה גדולה בשביל האלוהים.
ויש דמיון בין העלילות בשלושת הספרים: כבכל משבר, תמיד יש ציפיה לסוף טוב, לריפוי החברה, למימוש אושרם האישי של הגיבורים. בסופם של הדרכים כאילו נוצרת תחושה של אחדות, אספירונס שבה רצוצה למשפחתה, שלח חוזר מרוסק לביתו, וגם גיבורי "כל הלילות" נותרים עם טעם מר בפה. החיים אינם גן של שושנים. נותרת המציאות, נותר אותו טעם של אובדן, של כשלון, של חלומות לא ממומשים. בעיני אלרן סופם של החיים הוא אובדנם, מבלי שנרצה לוותר עליהם.
