הכלכלה כתיאולוגיה

"ואף על-פי כן, נוע תנוע!"

לפני 400 שנה שלחה הכנסייה הקתולית את האינקוויזיציה הקדושה אל גלילאו, כדי לשנות את דעתו בכל הנוגע למערכת היחסים בין כדור הארץ והשמש. אחרי 18 ימים מתישים של חקירה הסכים גלילאו להודות בפומבי שהרהורי הכפירה ההליו-צנטריים שלו, בטעות יסודם, והבטיח לא לערער יותר על פרשנותה של הכנסייה לכתבי הקודש.

מדוע חששה כל כך הכנסייה מגלילאו? מדוע השתמשה בכוח על-מנת לדכא את הקדמה המדעית? התשובה לכך היא כמובן פוליטית. לכנסייה היה שמור מקום מרכזי בסדר הפוליטי של ימי הביניים באירופה, מקום שזיכה את אנשיה במעמד רם ובטובות הנאה. היא היתה אחראית בעידן זה על הנחלת כלל תפיסת עולמו של האדם - הפיזיקלית, האסתטית והמוסרית - באופן שמציג את החברה והסדר החברתי הקיים כהכרחי וברור מאליו.

גלילאו סיכן את הכנסייה משום שגרם לקצר בתמונת העולם שלה – ב'מטריקס' הכנסייתי - הקיים. הכרזתו הסמכותית על כך שהעולם לא נמצא במרכז היקום, שהתבססה על סוג חדש של היגיון, היתה בגדר קריאת תיגר על פרשנותם של כתבי הקודש הכנסייתיים, שמשמעויותיה חרגו הרבה מעבר לתחום האסטרונומיה. היה זה ערעור על צורת ההיגיון השלטת, ולפיכך גם על עצם מבנה יחסי הכוח בחברה, שהיה מושתת על היגיון זה. עבור האצולה והכנסייה - הנהנות העיקריות מהשתררותה של תפיסת העולם המסורתית - היה מדובר אם כך באתגר פוליטי, ולא סתם בפלפול תיאורטי בלתי מזיק. ככוח שמרני ב-1616, הכנסייה, שלא היתה מוכנה לוותר בשום פנים ואופן על הצדקת קיומה ומקור כוחה, נלחמה בעליית המדע בכל דרך אפשרית - החל בהטלת צנזורה וכלה בהעלאתם של אנשים על המוקד.

'ואף על-פי כן, נוח תנוח!'

אותה אומה שממנה יצא גלילאו הצמיחה גם את הכלכלן האיטלקי פיירו סרפה. ב-1960 פירסם סרפה ספר קצר, שבו הציג אלמנט ביקורתי פרי פיתוחו, ושתיארתי בפרוטרוט בכתבתי על המיתוס של הפריון השולי של ההון, ושכוון כנגד אחד מעמודי התווך של התיאוריה הכלכלית הניאו-קלאסית.

האסכולה הניאו-קלאסית בכלכלה, על זרמיה השונים, זוכה מאז סוף המאה ה-19' ועד היום להגמוניה מוחלטת "במדע הכלכלה" המערבי, ובכך היא מזכירה את המונופול שהיה לכנסייה הקתולית על תפיסת העולם הכוללת בימי הביניים. האקדמיה, התקשורת וקובעי המדיניות הכלכלית במערב, מדברים כולם בשפה ניאו-קלאסית. המונחים הכלכליים המשמשים אותנו ביום יום, המידע הכלכלי שאוספת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, הז'ארגון של מדורי הכלכלה בעיתונים - כולם לקוחים מהתיאוריה הניאו-קלאסית או מוגדרים על פיה. זווית תיאורטית אחרת להשקיף ממנה על המציאות הכלכלית, כלי עבודה חלופיים - אומנם קיימים בספרות - אך אינם נלמדים באוניברסיטאות ולפיכך כמעט שאינם נגישים, באופן שאין לו אח ורע בשום דיסציפלינה אחרת במדעי החברה והרוח.

סטודנט לכלכלה יכול לסיים בישראל תואר ראשון, שני ואף שלישי מבלי שיתברר לו שכל מה שנודע לו אי פעם על כלכלה, נודע לו רק מבעד למשקפיים של תיאוריה אחת מתוך כמה. ככלל, סטודנטים לכלכלה לא מודעים לכך שלתיאוריות שהם לומדים יש הקשר היסטורי, מאחר שבאופן ייחודי בפקולטות לכלכלה, תולדות מקצוע הכלכלה כמעט שאינם נלמדים. כתוצאה מכך נתפסות לא פעם התיאוריות הניאו-קלאסיות אצל הכלכלנים כאילו הן תיאור אובייקטיבי של המציאות עצמה, ולא כפי שתיאוריות הינן באמת: הפשטות גסות וברות חלוף של מציאות אינסופית במורכבותה, כפופות למגבלות של שפה ולהקשר ההיסטורי והחברתי של פיתוחן.

כיוון שתיאוריות מתחרות אינן חלק מהשיח, לא בעשייה של ההווה ואף לא בשיעור היסטוריה, לא נחשפים הסטודנטים למעשה אף פעם לביקורת חיצונית על כלי העבודה הבסיסיים שלהם, ואף אין הם מסוגלים להניח שביקורת כזאת תיתכן. כפי שאמר אברהם מסלאו: אם כלי העבודה היחידי שאתה מכיר הוא פטיש, כל בעיה תראה לך כמו מסמר. שימור בלעדיותם של כלי העבודה הניאו-קלאסיים בניתוח הכלכלי, שומר את התיאוריה בתוך שדה מוגבל מאד של מחשבה והתפלמסות.

הביקורת של פיירו סרפה כוונה כנגד אחד מהמודלים הבסיסיים של התיאוריה הניאו-קלאסית, כלי בסיסי כל כך, עד שכמעט אין מתעסקים בו יותר: מודל 'חלוקת העושר על-פי תפוקה שולית' (Marginal Productivity Theory of Distribution) של ג'והן בייטס קלארק. מאחר שעסקתי במודל זה במאמר המצוטט למעלה אין בכוונתי להכביר מילים כאן על השיטה עצמה, על הביקורת ומכת המוות האחרונה לה זכה מודל זה בספרו של פיירו סרפה. כל המעוניין יכול להתעמק בנושא בכתבה זו.

אולם כדי להבין טוב יותר את הרקע ומה עומד מאחורי המודל של קלארק, חשוב להיזכר בהקשר ההיסטורי שבו פעל ככלכלן ניאו-קלאסי במפנה המאות. בתקופה זו התנהל מאבק מעמדי ער, ורעיונות סוציאליסטיים רדיקליים, שהיו אז בשיא כוחם, השפיעו על מיליוני בני אדם עד כדי סכנה אמיתית ליציבותו של המשטר הקיים. מצידו השני של המתרס, ניצבו האינטרסים של בעלי ההון. עבור בעל המפעל התקוממות הפועלים היא צרה צרורה. ככל שמוטלים סייגים קשים יותר על אורך יום העבודה, גיל העובדים, אורך ההפסקות, מספר ימי החופש בשבוע וכו', קטן התוצר שהמפעל מסוגל להפיק בתקופת זמן נתונה; וככל שהשכר גדל, קטן חלקו של הבעלים מתוך ההכנסות, כלומר מצטמצמים רווחיו. ניגוד האינטרסים הזה, שבין מעמד הפועלים ומעמד בעלי ההון עיצב יותר מכל גורם אחר את הפוליטיקה של התקופה ההיא, ורשמיו נחרטו בברור בכל תחומי הידע והתרבות.

האסכולה הניאו-קלאסית בכלכלה, עליה נמנה גם קלארק, הפיקה תיאוריות שהצדיקו את השיטה הכלכלית השלטת של השוק החופשי. כפי שמדגים יפה המודל של קלארק, עיקר עיסוקה בשנים האלה - שנות היווסדותה - היה להשיב לסוציאליסטים שטענו שהכלכלה חופשית רק לכאורה, ובעצם היא מסווה לטכניקה משוכללת במיוחד של ניצול. המודל של קלארק, באורח אופייני לאסכולה, מציג את חלוקת העושר במסגרת השוק החופשי כחלוקה צודקת: אם הפועל מקבל שכר רעב ובעל ההון מרוויח מיליונים, הרי שזה רק בגלל שתרומתו של הפועל לתהליך הייצור מזערית ותרומתו של בעל ההון עצומה. המודל מתיימר להוכיח זאת. ואם זה מוכח, אז על מה התלונות?

בהמשך נציץ גם בכלכלה הקלאסית, אמה הורתה של הכלכלה הניאו-קלאסית, ונופתע אולי לגלות ששם דווקא הונחה הקונפליקטואליות המעמדית בגלוי על השולחן, כחלק בלתי נפרד מניתוח המציאות הכלכלית. רק מאוחר יותר, כאשר ההכרה בקונפליקט הפכה למסוכנת מבחינה פוליטית, הכתבים הישנים נגנזו ופינו את מקומם לכתבים חדשים, מטוהרים מחומר מסוכן.

הכלכלה הופכת לדת

כאשר נאלצו הניאו קלסיקאיים בתקופה יותר מאוחרת להודות בתבוסתם בעקבות ביקורתו של סיירפה, טען סמאולסון שתיאורית ההון והייצור הניאו-קלאסית איננה אמת מדעית אלא משל (Parable) שיכול להעיד על אמיתות. הוא הודה במאמר שלא ניתן להגן על תפיסת ההון של קלארק בכלים לוגיים או אמפיריים, אך עם זאת, צריך להסתכל על תפיסה זו כעל מעשייה שימושית שיכולה "להדגים את האמת".

בייקון, גלילאו, דקארט ואבות אחרים של המדע, התהפכו בקברם גם כאשר פרגוסון, כלכלן מוביל נוסף, הסכים עם סמואלסון וכתב: "... מסורת של כלכלנים רבים מספור, פיתחה את הגרסה המודרנית של התיאוריה הניאו-קלאסית הפשוטה - 'סיפור הפיות הניאו-קלאסי של ג'יי. בי. קלארק'. כמובן שגרסאות משוכללות של התיאוריה עשויות להתגבש. אך הגרסה הפשוטה מספקת את המשלים הפשוטים שעל פיהם אנו מבססים הרבה מהבנתנו את עולם הכלכלה האמיתי. משלים אלה מספקים לנו את הקשר בין ספירת הייצור והשוק ומבססות את כל תאוריית המחירים המיקרו-כלכלית, שהיא כמובן, לב ליבה של התיאוריה הניאו-קלאסית". הדברים האלה לקוחים מתוך ספרו המקיף והמרכזי של פרגוסון "התיאוריה הניאו-קלאסית של הייצור וחלוקת העושר", שפורסם ב-1969. בהקדמה לספר הוא כתב: "לסמוך על התיאוריה הניאו-קלאסית זה עניין של אמונה. לי אישית יש אמונה; אבל כרגע הדרך הטובה ביותר שיש לי כדי לשכנע אחרים, היא משקל סמכותו של סמואלסון".

ג'ואן רובינסון, כלכלנית ביקורתית מובילה באותה התקופה, סיכמה את סקירתה על סיפרו של פרגוסון: "אין ספק שדבקותו של פרופסור פרגוסון בתיאוריית 'ההון' תשמש תשתית עבור דור חדש של סטודנטים לגיבושם של טיעונים אלגנטיים לכאורה המבוססים על מושגים שאין הם מסוגלים להגדיר, ותסייע לאקונומטריקאים בחיפוש אחר תשובות לשאלות שאי אפשר לשאול. לביקורת לא יכולה להיות פה השפעה. כפי שהוא עצמו אומר, זה עניין של אמונה".

כך סיכמה רובינסון את המעבר המוצהר של הכלכלה הניאו-קלאסית לתחום התיאולוגיה, כלומר לפרקטיקה של ידע שאיננה מעוניינת להעמיד לבחינה את הנחות היסוד שלה; עיסוק רוחני שבו השתכללות ההיגיון והידע איננה מסוגלת לשנות את ה"האמונה" הדוגמאטית באמיתותם של "כתבי קודש" קאנוניים. למעשה, יותר מכל דבר אחר, זוהי עדות לעדיפות העוצמה הנוכחית של כוחות הבלימה והשימור בחברה. אפשר היה לתהות כיצד אנשי מדע מהוללים כמו סמואלסון מוכנים לחלל כך את קדושת המדע; אולם בבחינה מפוקחת, אין זה מפליא במיוחד.

האירוע שתואר פה לא גרע דבר ממעמדו של סמואלסון בממסד הכלכלי, כי מה שמגדיר את המעמד הזה היא לא הקרבה לאמת המדעית, אלא המיקום ברשת הכוח הפוליטית. אם סמואלסון היה מקבל את הביקורת של סרפה, ונוטש את התיאוריה הניאו-קלאסית, דווקא אז היה מאבד ממעמדו, וכוהן נאמן יותר היה תופס את מקומו. זהו מחיר שכמעט איש אינו מוכן לשלם. החלופה המקובלת יותר היא רציונליזציה בכל מחיר, לעיתים קרובות בלתי מודעת לעצמה, של דרך הפעולה שמבטיחה הישרדות.

זו הנקודה בה מגלה הכוח את פניו כמעצבו האמיתי של הידע. בהיפוך למה שנהוג לחשוב, הכוח הוא שמכתיב את המסקנה הפוליטית המבוקשת, ובכפוף לכך, תרים אנשי המדע אחר התיאוריה שתניב אותה. הכוח הרי קובע מה יתפרסם, מה יעורר דיון ציבורי, אילו תפיסות יקודמו, אילו מחקרים ימומנו ובאילו נושאים העיסוק ידעך מחוסר עניין עד לשכחה מוחלטת.

אם לבורגנות - הכוח הפוליטי שנטל את ההגמוניה מאצולת ימי הביניים - לא היה אינטרס בתגליות של גלילאו, ובמדע בכלל כצורת ארגון הידע, אפשר שעד היום היינו חושבים שהשמש מקיפה את הארץ. במה שנוגע לכלכלה, אין מדובר בתרגיל היפותטי של "מה היה אילו?"; אם תשאלו כלכלן בן ימינו מה אומר לו השם פיירו סרפה, רוב הסיכויים שיגיד שלא שמע עליו מעולם, שהוא לא מכיר שום בעיה בתאוריית החלוקה על-פי תפוקה שולית, וודאי שלא שמע על כך שמדע הכלכלה מבוסס על אמונה. כלומר שבפאראפרזה על גלילאו: "אף על-פי כן, נוח תנוח!".

"היד הנעלמה" והמחיר שלה - הכלכלה הפוליטית הקלאסית

נהוג למקם את הולדת התיאוריה הכלכלית המודרנית ב-1776, שנת פרסום ספרו של אדם סמית', המכונה בקיצור "עושר האומות" (The Wealth of Nations). התיאוריה של סמית', שהוא גם מייסד האסכולה הקלאסית בכלכלה הפוליטית, הלמה את השינויים העמוקים שהתחוללו באותה העת בכלכלת אנגליה וסקוטלנד, הידועים בשמם "המהפכה התעשייתית".

מסקנתו המרכזית היתה שהדרך היעילה ביותר עבור אומה להתעשר היא שחרור מרבי של כוחות היוזמה הפרטית; אומנם כל יחיד פועל לפי שיטה זו מכוח שאיפותיו האנוכיות, אולם "יד נעלמה" מבטיחה באופן ספונטני שסך כל הפעולות האנוכיות, ויחסי הגומלין ביניהן, יסתכמו בהגדלת הרווחה הכלל-חברתית. אותה ברייה מטאפיסית שאפשרה את המהלך המשחרר - ה"יד הנעלמה" - שיוחסה על-ידי סמית' להשגחה העליונה, אפשרה לו לבצע מבחינה לוגית את הקפיצה הנחשונית המגשרת בין האינטרסים הצרים והאינטרס הכללי - שני מושגים שחיים בדרך כלל בסתירה.

למה התכוון סמית' כאשר דן בעושר האומה וברווחתה החברתית? 200 שנה אחרי עלינו להיזהר מהוצאת המושגים האלה מהקשרם ההיסטורי, כלומר מההקשר שהיה להם בתקופתו של סמית'. החל בתקופה מאוחרת יותר, התרגל המערב לתפוס את רווחת החברה כרווחת כלל בני האדם המרכיבים אותה. תופעות כמו עוני, חוסר השכלה, אי שוויון הזדמנויות או ניצול בוטה, שמהן נפגעות שכבות אוכלוסיה מסוימות, נתפסות כיום מנקודת ראותו של האתוס החברתי כתופעה שלילית, וככלל, מעוררות אצל הבריות אמפטיה ורגשי מחאה. לא היה זה המצב בתקופתו של סמית'.

הקיטוב המעמדי העמוק, שמקורו בהבחנה בין אצילים לבין פשוטי העם, בין אנשים נעלים ובין חלאת המין האנושי (Scum of the earth), עבר בתורשה לחברה התעשייתית המתהווה, והיה טבוע בהשקפת העולם של המעמדות הגבוהים ושל ההוגים שפעלו מתוכם. הרעיון כי פשוטי העם הנקלים אינם ראויים ליהנות מהעושר החברתי, וכי כל תכליתם היא לשמש כלי בשירות החלק ה"תרבותי" של החברה, היה רעיון מקובל באותה תקופה.

תומס מלתוס, כלכלן-פוליטי מרכזי בתחילת המאה ה-19', הציג את "תיאורית האוכלוסיה" המפורסמת שלו, שבה טען כי אם לא תצומצם משכורתם של המעמדות הנמוכים למינימום שבמינימום, הם עלולים להתרבות עד כדי איום למקורות המזון של החברה כולה. בין השאר הוא הציע לשכן את העניים באזורים צפופים, או בקרבת מים עומדים, ולמנוע מהם חינוך להיגיינה, על-מנת לעודד התפרצות של מגפות, שאת אספקת התרופות לביעורן הוא הציע למנוע.

העובדה כי תיאוריה זו התקבלה ברצינות רבה בחברה הגבוהה של אנגליה, יש בה כדי להעיד על רוח התקופה, ועל האתוס החברתי שנהג בה. הגותו של אדם סמית', שהיה גם פילוסוף של המוסר, הייתה אומנם מעודנת בהרבה מזו של מלתוס, ומלאה בחזון, אולם לא הצליחה להתעלות לחלוטין מעל לנורמות המקובלות בתקופתה.

לפיכך היה יכול סמית' לדבר באותה הנשימה על רווחה חברתית אך גם על מעמד נמוך שנידון לשלם מחיר כבד בעבורה. על-פי התיאוריה הכלכלית-פוליטית של סמית' נתפסה העבודה כמקור כל ערך החליפין (כלומר הערך הכספי, המחיר) של הסחורות. אלא שרובו של הערך הזה לא הגיע לידי מי שהפיק אותו - העובדים, אלא נוכס על-ידי מעמד קטן שהשיג שליטה בלעדית על אמצעי הייצור, מעמד בעלי הקרקעות וההון. מה שאפשר את הבעלות הפרטית על אמצעי הייצור היא זכות הקניין, שההגנה עליה היא תכליתו העיקרית של הממשל. כלומר, טען סמית', הממשל מיועד "להגן על העשירים כנגד העניים, או על אלה שיש להם קניין כנגד אלה שאין להם".

כיצד אפוא יכול היה סמית' לתמוך בשיטה כזאת? התשובה עולה בברור מכתביו: המעמד הנמוך אומנם שילם את המחיר, אולם זאת הייתה מנת חלקו מאז ומעולם; מנגד, ההתפתחות התרבותית (של המעמד הגבוה) והעוצמה צבאית והפוליטית שאפשרה השיטה החדשה היו חסרות תקדים, ולפיכך רצויות והכרחיות מנקודת מבטה של הקדמה.

מבחינה מוסרית היה קל לסמית', שהיה בן תקופתו, לתפוס את הפערים המעמדיים בין בני האדם כביטוי של הסדר הטבעי, וכך לא להיחרד יתר על המידה מאי השוויון ומהניצול שאיתר כטבועים בשיטה, כשם שטבעי להיחרד מהם היום. גם האינטליגנציה האירופית שאימצה את סיפרו של סמית' בהתלהבות, וממשיכו הגדול דייויד ריקרדו, קיבלו את ההשקפה הזאת כמובנת מאליה, מבחינה עובדתית ונורמטיבית.

אולם לא עברו מאה שנה מאז "עושר האומות", וכללי המשחק השתנו לגמרי. מאז אמצע המאה ה-19', החלה תמונת מציאות כמו זו הנשקפת מתורתו של סמית', ומהכלכלה הפוליטית הקלאסית בכלל, להיתפס בחברה כבלתי מקובלת מבחינה נורמטיבית. מבין שתי האפשרויות ההיסטוריות הפתוחות: שינוי המצב או שינוי התיאוריה, התקבלה האפשרות השנייה, השמרנית.

כתוצאה מכך, אלמנטים מרכזיים של התורה הקלאסית הושלכו מתוך התיאוריה, והחלו להיתפס עד מהרה כרעיונות רדיקליים. האופן הייחודי שבו המקובל הפך לרדיקלי תחת שהרדיקלי יהפוך למקובל, מעידים על שילובו של הילוך אחורי תיאורטי בכלכלה, כלומר על נצחונו הבלתי תיאורטי כלל של המחנה השמרני.

הקניין הפרטי כמוסד של ניצול - קרל מרקס

מי שהפחית יותר מכל אחד אחר את סיכויי השרידות של התיאוריה הכלכלית-פוליטית הקלאסית, כאשר הפנה אותה נגד המעמד השליט, הוא לא במקרה מי שנחשב לכלכלן הקלאסי האחרון - קרל מרקס.

מרקס, שפעל באמצע המאה ה-19', אימץ את כלי העבודה מבית היוצר של סמית' וריקארדו, ובעיקר את תיאורית הערך של העבודה. תורה זו גרסה כי יחסי המחירים בין הסחורות השונות משקפים בסופו של דבר את היחס בין כמויות העבודה שהושקעו בהן, ומיניה וביה עלה ממנה, כי מקור כל הערך הוא העבודה.

ההון כשלעצמו אינו מניב כל ערך. העובדים אומנם מסתייעים בכלי עבודה במהלך הייצור, כך התבצעה מאז ומעולם הרפרודוקציה החברתית, אולם רק בתקופה הקפיטליסטית הופכת הבעלות הפרטית על כלים אלה, שקיבלו לראשונה את הכינוי הון (קפיטל), למקור של רווחים וכוח עבור המעמד החברתי הדומיננטי.

על כן, תיאורית הערך של העבודה אפשרה למרקס לטעון שצבירת הממון של הקפיטליסטים מתאפשרת על-ידי ניכוס הערך שעבודת הפועלים לבדה יוצקת לתוך הסחורות, מבלי שיפוצו על כך (אלא בגובה מחייתם הבסיסית). אם לדוגמא הוצאותיו של בעל עסק על מוצרי הון מסתכמות ב-100 לירות והוצאותיו על משכורות לעובדים מגיעות ל-50 לירות, אך ההכנסה שלו מגיעה ל-300 לירות, אז הרווח שלו - בגובה של 150 לירות (הכנסות פחות הוצאות) - הוא גם הערך העודף שסחט מפועליו.

כלומר, ערכה האמיתי של עבודת הפועלים בדוגמא זו מגיע ל-200 לירות, אולם הבעלות של המעמד הקפיטליסטי על מוצרי ההון החיוניים לייצור, והתלות שבעלות פרטית זאת יוצרת אצל נטולי הרכוש, מאפשרת לו לאלץ אותם להסתפק בתמורה חלקית בלבד בעבור הערך שהם היחידים להפיק. טכניקת הניצול הזאת מתאפשרת באמצעות המוסד של הקניין הפרטי, בצורתו החדישה כהון.

המשותף לכל התקופות הוא שחלק גדול של האנשים עבד והפיק תוצרת, בעוד שחלק קטן נמנע מעבודה, אך השכיל לנכס לעצמו את רוב פירותיה. קל לנו להכיר בכך לגבי עידנים שחלפו, ולהבין בקלות יחסי עבדות או צמיתות כיחסי ניצול, אולם כיוון שאנו שטופים תודעה כוזבת, אין אנו מסוגלים להחיל את ההבחנה הזאת על החברה שלנו, ממש כשם שלא הצליחו לעשות זאת העבד והצמית בזמנם, כאשר קיבלו את הסדר החברתי שבו חיו כצודק ונצחי.

זו בתמצית ובפשטות רבה הייתה המראה הרדיקלית שהעמיד מרקס בפני החברה. הייתה זו הפעם הראשונה בה הוצגה פרספקטיבה עקיבה של ההיסטוריה כולה מנקודת מבטו של המעמד הנחות.

הרמוניה ניאו-קלאסית סטרילית ומכאניסטית

מאחר שלימוד היסטוריה הוא לא הצד החזק שלהם, ומשום שהם לא נחשפים לביקורת חיצונית, כלכלנים רבים אינם משערים עד כמה הנחות היסוד המשמשות אותם, ומתודות החשיבה והמחקר שלהם, מוטלות בספק.

החברה על-פי הכלכלה הניאו-קלאסית היא אוסף של רובינזון קרוזו, כלומר של יחידות אוטונומיות, אינדיבידואליסטיות, המנהלות ביניהן יחסי מסחר. כל יחידה, או "סוכן", מאופיינת בפונקצית התנהגות כלכלית חד ערכית: החתירה להרבות עונג ולהמעיט כאב. הדרך להגשים זאת היא על-ידי מסחר: כל סוכן מחליף סחורות שברשותו בסחורות שיש לסוכנים אחרים, אם צפונה בהן תועלת רבה יותר עבורו. סחורות כאלה יכולות להיות חפצים, כסף, שירותים או כוח עבודה. כל סוכן נתפס כ"הומו אקונומיקוס", או כ"אדם רציונלי", שיודע למקסם תועלת מכל אינטראקציה של סחר חופשי.

אפילו ספירת הייצור נתפסת כספירה של חליפין. העולם מורכב ממשקי בית ופירמות עסקיות המנוהלות בידי יזמים. משקי הבית מחליפים עם היזמים סחורות - הון או כוח-עבודה - המשמשות את היזמים לפעילות היצרנית. היזמים מונחים על-ידי הרצון למקסם רווחים. מאחר שהם נתונים בתחרות מושלמת, הנערכת בין אין-ספור פירמות קטנות ובלתי מתואמות, הם מנסים למצוא את הדרכים הזולות ביותר לייצר מוצרים רבי תועלת ככל האפשר.

בטווח הארוך, שהוא הטווח הנחשב, התחרות מורידה את שיעורי הרווח ל-0. כלומר, באופן סיזיפי, היזמים לא מצליחים למכור את הסחורות שייצרו בערך גבוה יותר מאשר ההוצאות שהיו להם על שכירת ההון (ריבית) ועל שכירת העבודה (שכר) ממשקי הבית. שום עודף של ערך לא נוצר. את מה שייצרו מחליפים היזמים שוב עם משקי הבית, ומתחיל מחזור חדש של חליפין הרמוני, לתועלת כולם.

כפי שניתן להתרשם מהסקירה הקצרצרה הזאת, בעולם המודלים הניאו-קלאסי נעלמו האדונים והפועלים של אדם סמית', נעלמה החברה המעמדית על ניגודי האינטרסים המובנים בה, נעלמו כליל יחסי הכוח והניצול, ובמקומם הופיעו סוכנים נטולי פנים, תלושים מכל הקשר חברתי, המאופיינים בהתנהגות רציונאלית ממקסמת תועלת. על פניו, אכן טריק מוצלח, אך מסתבר שעל-מנת לבצע אותו צריך היה לשלם מחיר תיאורטי כבד ביותר. בכך שהתיאוריה התנתקה ממדעי החברה היא איבדה הן את בסיסה המוסרי והן את הקשר שלה עם המציאות.

להלן מספר דוגמאות לכך: המודלים של הכלכלה הניאו-קלאסית לא מבררים אף פעם ברצינות מהי ההקצאה הראשונית של המקורות איתה מגיעים הסוכנים אל השוק החופשי. לעיתים הם זורקים את האחריות להקצאה צודקת על 'הממשלה', שנתפסת בתמימות כגוף ניטרלי מבחינה פוליטית, המצוי מחוץ לתחום העניין של הכלכלה.

ביטול ההבחנות החברתיות גורר גם את ביטול ההבחנה המהותית בין סוגים שונים של סחורה, ומאפשר להתעלם לחלוטין מהעובדה שלרוב המכריע של הסוכנים אין שום סחורה להחלפה, פרט לכוח עבודתם; ושהחלפת כוח העבודה הזה בכסף או בחפצים אחרים, איננה באמת עניין של בחירה, מאחר שהברירה היחידה למכירתו בשוק העבודה, היא נישול מוחלט מהטובין החברתיים, עד רעב.

מנגד, יש בחברה קבוצה קטנה בהרבה שלא מחליפה עבודה בעבור כסף, אלא להפך - כסף בעבור עבודה. באורח פלא, תצפיות מוכיחות כי דווקא הקבוצה הזאת נוטה לצבור לאורך זמן כמויות גדלות והולכות של כסף, בעוד שהקבוצה הגדולה של הסוכנים לא מצליחה להשתחרר ברוב המקרים מהתלות שלה במכירת כוח עבודתה, וגם לא צאצאיה.

למעשה, אי אפשר לדמיין את פעולת המערכת ללא פערים אלה. אם הקצאת העושר הייתה שווה, ואף 'סוכן' לא היו תלוי תלות מלאה במכירת כוח עבודתו לשם הישרדותו, כי היו בידו גם סחורות אחרות להחלפה, האם אדם אחד היה מוכן לעבוד בשביל אדם אחר? ועוד בעבודות מלוכלכות או משפילות? לפחות לפי ההשקפה כי בני האדם מתנהגים כממקסמי עונג ותו לא, נראה שלא.

זה מעביר אותנו לשאלה, מהו הקורבן שמקריבים הסוכנים השונים בתהליך החליפין, כאשר הם מוותרים על סחורה שברשותם. לגבי מי שמחליף כוח עבודה התשובה די ברורה. אך מה לגבי מי שמחליף סחורות אחרות? האם מי שחי על הריבית שנכסיו משיגים עבורו, מקריב קורבן כלשהו? האם ניתן בכלל לאפיין הפקדה של מיליון שקל בבנק, על-מנת לקבל ריבית של עשרת אלפים כל חודש מבלי שהקרן תפגע, כתהליך של חליפין?

בתחילת המאה ה-20, כאשר הכלכלנים הניאו-קלאסיים עוד ניסו להשיב לביקורת הזאת, הם לא הצליחו לגבש טענה טובה יותר מטענת 'ההתאפקות' (Abstinence). הקורבן שמקריב בעל ההון היא ההתאפקות שלא להשתמש בהונו לצריכה מיידית. כאילו המצב הנפוץ הוא שבעלי הון חיים חיי חסכון על-מנת שיוכלו להשקיע כל שקל שנחסך בעסק שלהם. רוב בעלי ההון לא נאלצים לחסוך מעצמם דבר, וכמעט תמיד הם חיים חיי רווחה ואף חיי ראווה, מאחר שבידם די הון על-מנת שלא יאלצו ללמוד לעולם התאפקות מהי. ואגב, גם לתכונה הזאת יש נטייה לעבור בירושה.

הזכרנו קודם את היזם, אותו סיזיפוס מודרני המגלגל את תהליך הייצור במעלה גבעת הרווח, אך בטווח הארוך האבן הזאת נופלת חזרה והוא לא בא על סיפוקו. תהליך הייצור, בזכות התחרות המושלמת, הוא מין אלכימיה שממירה תשומות שהגיעו ממשקי הבית בתפוקות הנמכרות בחזרה למשקי הבית, באותו מחיר בדיוק. שום עודף לא נוצר בתהליך, וגם לא רווח.

מעניין שבסוף המאה ה-19', התקופה שבה המודל הזה גובש, בדיוק עבר העולם התעשייתי תהליך מאסיבי של התמזגות והשתלטות עסקית, שהוביל לקראת מונופוליזציה של רוב תחומי הייצור. אם בתקופתו של אדם סמית' עוד ניתן היה לזהות פה ושם מציאות של תחרות מושלמת - כלומר מצב שבו הרבה פירמות קטנות, שלכל אחת מהן נתח שוק זניח, נמצאות בתחרות אכזרית על מוצר הומוגני - הרי שמאה שנה אחריו, וודאי שכיום, זה רחוק מלהיות המצב. כיום קשה לאתר תחומים כלכליים שיש בהם יותר ממתחרים ספורים (אוליגופול).

כאשר המתחרים ספורים, התחרות נחלשת ולפעמים כמעט נעלמת. באופן טבעי, ומתוך הסכמה שבשתיקה, מתפתח לעיתים קרובות סטטוס קוו לא תחרותי בין האוליגופוליסטים, שעדיף לכולם מאשר תחרות עזה. באין תחרות שתוריד את המחירים עד לגובה ההוצאות, קורסת הקונספציה של היזם ושל האלכימיה. למעשה, אם מניחים שאת היזמים מעניין למקסם רווחים, ואם התחרות פוגעת ברווחים, לא צריכים להיות מופתעים מכך שאחת המטרות הראשונות שהציבו לעצמם הייתה חיסול התחרות עצמה. ואכן החתירה הטבעית של כל פירמה, כפי שהיא נלמדת בבית הספר למנהל עסקים, היא לחסל את המתחרים, או לבלוע אותם. כל היזמים שהם מודל לחיקוי, מרוקפלר ועד ביל גייטס, הרי זו בדיוק היתה התמחותם.

מקוצר המקום, הביקורת האחרונה שנעסוק בה היא ביקורת הנחת "האדם הרציונלי". הכלכלנים מניחים שהתנהגותו של האדם ניתנת לאפיון בדרך הבאה: לכל פרט יש מערך סדור וסטטי של ערכים כמותיים של תועלת, המותאמים לכל סחורה וסחורה בה הוא נתקל. ערכים אלה אינם מוכתבים מבחוץ, אלא הם ביטוי פנימי של גרעין האינדיבידואליות האוטונומי של האדם, כלומר ביטוי לבחירתו הפרטית והחופשית מהשפעות חיצוניות.

כאשר אנשים קונים בסופרמרקט, אם הם בחרו לקנות מוצר מסוים, הרי שהדבר מעיד על כך שהיחס בין כמות התועלת שיקנה להם המוצר הזה ובין מחירו, גדול מהיחס המקביל שגלום בכל המוצרים האחרים שלא קנו, לא רק בסופרמרקט הזה, אלא בכל המשק, שכן המודל מניח ידע מושלם על כל האפשרויות הקיימות בשוק, וניידות מלאה של כל הסוכנים. ברור שמיד מתעוררות שאלות פילוסופיות יותר או פחות: האם ניתן למדוד תועלת בצורה כמותית? האם בחירות של אנשים יכולות לשקף התנהגות חישובית מדויקת כל כך? האם רכישת מוצרים היא ביטוי של נטייה מושכלת ועקבית, יותר מאשר היא ביטוי של קפריזה התלויה במצב הרוח או המושפעת מהרגל?. במכאניסטיות הפשטנית שכופים הכלכלנים על ההתנהגות האנושית, לא רק כאן, אלא בכלל במודלים שלהם, יש כמובן בעייתיות עצומה.

אולם הנקודה שאני מבקש להדגיש היא דווקא עניין האוטונומיה של הבחירה. הנחת מוצא זאת הכרחית בכלכלה הניאו-קלאסית שכן בלעדיה לא ניתן היה לטעון שהחליפין החופשי אכן מוסיף לתועלת האותנטית, הפנימית, של הפרטים; וכך עלול היה להתפתח חשד, שהמערכת כולה לאו דווקא מקדמת את רווחת הפרטים. ברור שכדי לתפוס את האדם כפי שתופסים אותו הכלכלנים, צריך לאחוז בתפיסה סוציולוגית שאבד עליה הכלח כבר במאה ה-19', כאילו טעמיו, צרכיו, רצונותיו, שאיפותיו וחלומותיו של האדם אינם נתונים באופן דומיננטי ביותר לתכתיביה של החברה אליה הוא משתייך, בצורה של לחץ חברתי, סמלי סטאטוס, אופנה, מסורת, אתוס, דימוי עצמי (אל מול האחר) ואין ספור מוסדות ויחסי גומלין חברתיים אחרים.

ברור גם, שכדי לשמר את תפיסת ה'אדם הרציונלי' מבלי להרגיש מגוחכת, הייתה חייבת הכלכלה להתנתק לחלוטין ממדעי החברה האחרים, ולא לאפשר כמעט בכלל מחקר אינטר-דיסציפלינרי. אך מה שאולי מדהים מכל, היא ההתעלמות מהעובדה המוצקה, שהיכולת להשפיע מבחוץ על מערך התועלות "האוטונומי" של האדם, לא רק שקיימת, אלא גם עומדת למכירה; ולא מדובר בהשפעה כאוטית, אלא בכזו שמשרתת אינטרסים עסקיים ספציפיים ביותר. הכוונה היא כמובן לתחום השיווק והפרסום. תחום זה, מטרתו המוצהרת היא "להגדיל את התועלת" שמוצאים "פלחי שוק" שלמים במוצרים ספציפיים, ולהביא אותם לבחור "בחירה חופשית" דווקא במוצרים אלה. על היעילות הרבה של המניפולציה הפולשנית הזאת איש אינו יכול להתווכח, בעוד שפירמות עסקיות משקיעות בכך תקציבי עתק. ואם כך הוא הדבר, כיצד זה אפשר לסמוך על חברת החליפין שאכן תגדיל את תועלתם של בני האדם, ולא תפתח אצלם אובססיית צריכה נוירוטית ומאמללת?

הכלכלה כתיאולוגיה - התמסדות ולטיניזציה

יש לציין, שמספרם של הכלכלנים שאינם אנשי התיאוריה הניאו-קלאסית בארץ הוא זניח, והם נדחקים לשולי העשייה האקדמית אם לא החוצה ממנה. מאידך, את הכלכלה האורתודוכסית דווקא מחבק הממסד חיבוק אמיץ. הפקולטה לכלכלה של אוניברסיטת תל אביב, לדוגמא, עברה לא מזמן מבניין מדעי החברה לבניין מהודר וחדיש משלה, ששמות תורמיו ומיטיביו מעטרים את אחד מהקירות הפנימיים שלו. מדובר ברוב קבוצות ההון המובילות במשק, בנקים, חברות פיננסים וכרישי הון.

אלא שלמרות היומרה, מדעי החברה, וכמובן שגם הכלכלה בתוכו, לא יכול להיות כזה, כמו שמצפים ממנו בעלי ההון. כל עוד ניתן להשתמש בידע כקרדום לחפור בו במסגרת המאבק הפוליטי המתחולל בחברה, כל עוד השקפת העולם שהוא מעצב תואמת, ולו בעקיפין, את האינטרס של מחנה אחד ומחלישה את זה של השני, מדעי החברה לא יכולים לחמוק מההטיה שכופה עליהם מיקומו של המדען, שגם הוא בן החברה, בסריג הכוח . על כן, את הכרזתם של מרשל ומנגר על מדע כלכלה לא פוליטי, כמו כל דבר אחר שהם או מדעני חברה אחרים כתבו, צריך לראות כפוליטית בעצמה.

בשלב זה, כבר יכול הקורא להבין כיצד מתיישבת גישתם, המבקשת להתנער מההקשר הפוליטי של הכלכלה, עם המוטיבציה הכללית של התיאוריה הניאו-קלאסית, להדחיק את קיומו של הקונפליקט המעמדי באמצעות מודלים 'סטריליים' שאינם מסוגלים לחוש בו. התייצבותם של הכלכלנים דרך קבע לצד האינטרס של בעלי ההון בשאלות של מדיניות, ויחסיהם הסימביוטיים עם הכוח הממסדי, מעידה כמובן כאלף עדים על טבעה האמיתי של התיאוריה "נטולת הערכים" שלהם.

מגמה נוספת הראויה לציון בהתפתחות המתודולוגית של הכלכלה, הוא המעבר שביצעה, בעיקר מאז אמצע המאה ה-20', למודלים הכתובים בשפה מתמטית מסובכת, כמעט בלתי ניתנת לפענוח על-ידי מי שלא הוכשר ככלכלן. המודלים האלה, המבוססים כולם על הנחות המוצא הבעייתיות שאת חלקן הקטן סקרנו למעלה, עוסקים לעיתים קרובות בנושאים איזוטריים, תלושים מהמציאות. גם בעניין זה, הפיתוי להשוואה בין הכלכלה לבין הכנסייה הקתולית, ערב הרפורמציה הפרוטסטנטית, הוא רב. אז נטען כנגד הכנסייה על כך שכתבי הקודש מודפסים רק בלטינית, ואינם מתורגמים ללשון האנשים הפשוטים. היתה זו אחת הדרכים שבאמצעותן ביקשה לשמר הכנסייה, מסיבות פסולות, את המונופול שלה על עיצובה של מערכת המשמעות הקיימת.