הרעיון המשיחי
השימוש במונחים השאובים מן המסורת המשיחית הדתית נתפסים כיום באור שלילי למדי. 'גאולה', 'משיח' וכיו"ב מושגים, משמשים תדיר בפיהם של מבקרים 'רציונאליים' כלים רטוריים לניגוח מתנגדים פוליטיים. ואולם המונחים הללו אינם מנותקים מן המציאות בכלל וממציאות חיינו העגומה בפרט. כמיהה לשינוי, לתיקון ולמהפכה מתעוררת כאשר המציאות הקיימת נתפסת כמקולקלת לחלוטין.
שחיתויות בצמרת, חוסר אמון טוטאלי בין הציבור לבין נבחרי הציבור, תחושה שמערכות החוק והצדק פועלים נגד הציבור ובעד אויביו, העולם כולו על המגמות האנטישמיות המתעוררות בו הפך לאיום קיומי על היהודים בתפוצות ובארץ. כל אלו ועוד מעודדים כמיהה אמיתית ועמוקה לעתיד טוב יותר, לאוטופיה מוסרית וערכית, למציאות פוליטית וחברתית אחרת, לתיקון עולם, ובמונחים משיחיים - לגאולה.
אכן, אין בדברים הללו כדי למצות את מאפייני הגאולה וההגות המשיחית לדורותיה, אבל ניתן לחוש כי כל מאפייני הכמיהה המשיחית לגאולה מתקיימים כאן ועכשיו, גם בקרב ציבור שמונחים אלה זרים לו ואף שנואים עליו. על-רקע הקלקול והאימפוטנציה הכללית של מערכות השלטון והחוק, ועל-רקע משבר האמון השורר בין הציבור לבין נבחריו המייצגים יחדיו את המצוי, מתעוררת אלטרנטיבה נוצצת ומושכת המייצגת בעיני רבים את הרצוי.
הציונות עצמה הושתתה כמעט כליל על הרעיון המשיחי. היא שאפה לכונן אוטופיה יהודית כאלטרנטיבה לגלות בארץ ישראל. היא אפילו העמידה את היהודי אל מול הצבר הישראלי כביטוי עקום ליציאה מן הגלותיות הדתית אל הגאולה החילונית. מגמה זו כונתה בפי מנהיגים ציוניים בולטים כברדיצ'בסקי, ברנר ובן-גוריון במונח 'שלילת הגולה'. בניין הארץ תואר במונחים משיחיים מובהקים, 'גאולת קרקעות', 'תחיית השפה', 'תקומה','גאולת הנפש', 'שלילת הגולה' ועוד.
בן-גוריון ורבים מן ההוגים הציוניים, כבן ציון דינור, ראו בהגות המשיחית את התשתית האידיאולוגית והמוטיבציונית לכל מפעל התקומה הציוני. הגאולה המשיחית באה לתת פתרון לגלות. היא באה לתת תיקון אוטופי למציאות המקולקלת בהווה. היא פורצת אל תוך הקיים והמצוי ומורדת בהם תוך שהיא מציעה אלטרנטיבה אוטופית חיונית וחיובית הטומנת בחובה פתרון לכל הבעיות כולן. משיחים ותוכניות גאולה משיחיות מתעוררים בעיקר על-רקע של קטסטרופה, מדומה או אמיתית, הם נקלטים ומתערים בתודעה הקולקטיבית של חברה מיואשת ומיוסרת המשוועת לשינוי, לתיקון לגאולה. כך היה אחרי גירוש ספרד, כך היה אחרי חורבן הבית, כך היה אחרי השואה, וכך קורה גם כעת, כאשר הייאוש, הפחד, השיתוק, תחושת חוסר האונים והשאיפה לשינוי ולגאולה מן המצב הקיים הפכו למאפיינים של חברה שלימה השרויה במשבר – בגלות.
גאידמק: דיוקנו של משיח
כאמור המשיח, והרוח המשיחית, פורצים בעוצמה רבה אל תוך מציאות חיינו העגומה ויוצאים כנגדה במרד סוחף. הם אינם מקבלים את כללי המשחק. הם מתריסים כנגד המצוי ומציעים אלטרנטיבה רצויה ופתרון למכלול רחב של בעיות קיומיות. המועמד המשיחי מייצג בקסם אישיותו את האוטופיה אליה יש לשאוף. הוא לא מספק תירוצים, אלא מוצא פתרונות. הוא לא מתלונן ובוכה אלא מוציא לפועל תוכניות ומצליח בהן. הוא לא מאכיל אותנו בפרוגרמות ובטבלאות, במספרים ובחוקים הממתינים לקריאה שנייה ושלישית בכנסת מיוגעת ובלתי יעילה, הוא לא 'מזדהה' עם תושבי שדרות ועם קורבנות המלחמה בצפון, והוא לא מגיע ל'ביקור רשמי', הוא גואל אותנו מצרותינו כאן ועכשיו במעשים לא בהצהרות ריקות מתוכן.
גאידמק בנה מחנה נופש לפליטי המלחמה בכסף פרטי, הוא פתר בעיות קיימות של אלפי ילדים שנכנסו למצבי חרדה ולקו בתסמונות פסיכולוגיות קשות. הוא גאל הורים רבים מדאגותיהם הקיומיות, הוא מממן סיוע לנזקקים, לחולים, למוסדות וליחידים, הוא נענה לקריאה של תושבי שדרות לממן להם נסיעה ושהות ממושכת בבתי מלון באילת, הוא מציע פתרונות מעשיים ומוציא אותם לפועל ובכך הוא מציג בפני הציבור את האלטרנטיבה האוטופית הרצויה.
אל מול חוסר המעש וחוסר האונים של ממשלה ושל מדינה שלמה הנמצאות בשיתוק כללי, גאידמק מציע גאולה. אל מול הכישלונות במלחמה, בסיוע לעורף בעת משבר, בזירה המדינית, בזירה הבינ"ל, הוא מציע הצלחות. גאידמק ממלא את הוואקום החברתי שהותירה המדינה כאשר החליטה להפקיר את אזרחיה למציאות כלכלית קשה, לאיום ביטחוני מתמשך, לזעם הטילים בצפון ובדרום ולאש השנאה והמחלוקת מבית ומחוץ. גאידמק מייצג הצלחה, חיוניות, תפקוד. באישיותו ובמעשיו הוא נותן ביטוי לאוטופיה המשגשגת אליה שואפת חברה שלימה החיה במציאות עכורה וקשה. הוא מסמל הצלחה, ניקיון, יעילות. את האימפריה הכלכלית שלו הוא בנה בשתי ידיו, ובכך הוא מראה לכולם כי כל אחד יכול להצליח, הוא נותן לכולם סיכוי להיגאל ממצבם בדוגמה האישית ובסיפור חייו הפרטי. הוא לוחם למען הכלל ומנחמו בעת צרה. הצלחתו חושפת יותר ויותר את ערוות חדלותה של הממשלה ומעוררת עליו את זעמם של ראשי המדינה. וכמו שקרה לרוב המשיחים שהציעו אוטופיה מתפקדת למול השחיתות וחוסר המעש של ממסד אימפוטנטי, הוא מוצא את עצמו נרדף על-ידי ראשי הממסד הנתפסים בציבור כמושחתים.
מתנגדיו טוענים כנגדו כי הוא אפילו איננו מסוגל לדבר עברית. קשיים בקומוניקציה היו גם נחלתו של גדול מנהיגי ישראל, משה, אשר עליו נאמר 'גואל ראשון הוא גואל אחרון'. משה היה 'כבד פה וכבד לשון', ולכן אהרון אחיו שימש לו כדובר. גאידמק עושה הרבה ומטבע הדברים מדבר מעט, ואילו הממשלה מדברת הרבה ועושה מעט, הוא מספק פתרונות מעשיים, וראשי המדינה מספקים דיבורי סרק ותוכניות הבל תיאורטיות שלעולם לא יוצאות אל הפועל.
מלחמת בני אור בבני חושך
כאמור, המשיחים הפוטנציאליים כולם מצאו את עצמם עד מהרה מערערים על הסדר הקיים, ומרגע שהציעו אלטרנטיבה אוטופית, גאולה, שינוי טוטאלי של המציאות העגומה, הם מצאו את עצמם מותקפים על-ידי ראשי הממסד הקיים הניזונים מן הריקבון השורר. כך מתעוררת מלחמה המייצגת, בעיני המאמינים המשיחיים, את הקונפליקט הקוסמי והמיתי בין כוחות הרע הדימוניים, האחראיים לכל הקלקולים, הכשלים והרע שבחיינו, לבין כוחות הטוב הקוסמיים, המבקשים תיקון ומזור לכל תחלואי החברה ופרטיה.
את כוחות הרע מייצגת המציאות הקיימת, פוליטית, מוסרית, חברתית, היסטורית. את כוחות הטוב מייצג המשיח העומד כנגד המציאות הזאת ומורד בה. גאידמק חי את חייו לאור הקונפליקט והרדיפה. המשטרה והפרקליטות חוקרות בעניינו חודשים ארוכים מבלי להגיש נגדו כתב אישום. פוליטיקאים מושחתים מימין ומשמאל יוצאים כנגדו בדברים קשים. הוא מבוקש בצרפת על חשדות לכאורה שעלו כנגדו בנושאים שונים ועוד. ואולם דווקא שנאתם ורדיפתם של הגורמים הממסדיים הללו, הנתפסים כולם יחד וכל אחד לחוד כדוגמה לרקב ולשחיתות ציבורית, לעולם השורר בקלקול, בחטא, בעוון, ובגלות המשוועת לתיקון הופכת את גאידמק לפופולרי יותר.
התקשורת חוברת לרודפים ומעלה כנגדו חשדות קשים, ואולם הוא מצליח לעקוף אותה באמצעות עמודי פרסום שהוא רוכש ובאמצעות הקשר הישיר שלו עם הציבור. הוא לא ניזון מן הממסד, כמו בעלי הון רבים אחרים הזוכים בתמיכתם של ראשי הממסד, הוא ניזון מן הציבור הרואה את ראשי הממסד כגורמים המהווים איום קיומי על החברה כולה. גאידמק עומד כנגד האיום הזה. רודפיו נתפסים על-ידי רבים בחברה כרודפי הציבור כולו, ומאבקו לשינוי, לתיקון, לאלטרנטיבה אוטופית תקינה כתחליף למציאות המקולקלת – לגאולה, מאבקו זה נתפס בעיני רבים בחברה כמאבקם שלהם.
אויביו המושבעים של גאידמק, כמשיח גואל, הם אויבי העם. בכל מקום בו נציגי הממשלה והמדינה פועלים הם מעוררים חוסר שביעות רצון בולט, אנטגוניזם ותחושת מיאוס. בכל מקום שגאידמק פועל בו הוא מעורר כבוד, הערכה ותמיכה בלתי מסויגת. העובדה שגאידמק מבוקש בצרפת לא מלמדת על גאידמק. בעיני רבים רדיפתם של הצרפתים, המייצגים אנטישמיות, תמיכה פעילה בטרור ובטרוריסטים היורים קסאמים על ישראל, תמיכה בחיזבאללה ובגורמים אוטו-אנטישמים ואנטישמים מבית ומחוץ, איננה מנותקת מן ההקשר הכולל. הצרפתים הם חלק מכוחות החושך והטומאה המצטרפים למאבק נגד המשיח הגואל – גאידמק. שנאתם אליו הינה תעודת כבוד ולא דבר שיש להתבייש בו, ונצחונו נתפס בעיני רבים כניצחון הטוב על הרע, האלוהות ונציגה עלי אדמות על השטן וכוחותיו הדימוניים האחראיים לכל הרע שבחיינו.
כדורגל כתחליף לדת
פעולתו של משיח מחייבת התייחסות לציבור בכללותו. על-ידי מציאת מכנה משותף ציבורי רחב יכול המשיח להתחבר לשכבות שונות ומגוונות באוכלוסיה, למצוא מסילות ללבם ולעורר בקרבם תמיכה בלתי מסויגת בו ובתוכניות הגאולה שהוא מציע. בעבר המכנה המשותף הציבורי הרחב ביותר היה הדת. הדת היתה חוויה קולקטיבית, מלאה בטכסים, בסמלים ובנושאי תפקידים, אשר איחדה בין העניים לעשירים, בין המשכילים לעמך ישראל, בין המזרחים לאשכנזים וכו'.
משיח חייב היה לחדור אל הציבור הרחב ולפעול בקרבו כשהוא נטוע עמוק בהוויה הדתית ונובט מתוך סמליה, שאיפותיה וערכיה. הוא חייב להציג את עצמו כ'נשמה כללית' או כנציג החברה, המשקף בנשמתו בזעיר אנפין את מאוויי הציבור, את ערכיו ואמונותיו. הוא חייב להיות מעורה בציבור, לחדור אל נשמת פרטיו, כשם שהציבור עצמו מזדהה עמו ומזהה בו גואל, מנהיג, אישיות על חודרת כל ועומדת מעל לכל בעת ובעונה אחת. החילוניות לא ביטלה את הדת בישראל. היא כוננה תחליפים המתעלים את הדחפים הרליגיוזיים של הציבור אל אפיקים חדשים. התחליף העיקרי לדת נמצא במגרש הכדורגל.
כמו לדת, גם לכדורגל יש חוקים; כמו לדת, גם בכדורגל יש טכסים; כמו לדת, גם בכדורגל יש נושאי תפקידים; כמו לדת, גם לכדורגל יש מרכזים מקודשים; כמו לדת, גם לכדורגל יש סמלים והמנונים; והכי חשוב, כמו לדת גם לכדורגל יש מאמינים רבים, מלאי להט ומסירות נפש. אם בעבר היו בני ישראל עולים לרגל לבית המקדש כדי לחזות בפרחי הכהונה, הלבושים באחידות, הפועלים על-פי חוקיות תחת השגחתו של הכהן הגדול כשהם מקיימים טכסים מקודשים כנציגי המאמינים כולם, בשמם ולמענם, הרי שבהווה עולים רבים מבני ישראל לאצטדיון טדי כדי לראות את שחקני בית"ר ירושלים (פרחי הכהונה), מקיימים משחק (טכס מקודש), תחת עינו הבוחנת של הכהן הגדול, ארקדי גאידמק.
האירוע משופע בסמלים, בהמנונים, בפולחן. המאמינים מזדהים עם כל אחד מן השחקנים. הפסד לקבוצה מהווה הפסד למאמין עצמו. ניצחון לקבוצה מגלה שוב את כוחו ויתרונו של הטוב על הרע, של המשיח על מתנגדיו, של גאידמק הטוב והמטיב על כל השאר. גאידמק בחר את בית"ר ירושלים, ועל-פי הנראטיב המשיחי המוצג כאן, נדמה כי לא בכדי. קהל המאמינים/אוהדים הבית"רי איננו קהל רגיל. הוא יצרי יותר, הוא מעורב יותר, הוא נאמן יותר והוא חי יותר מכל קהל אוהדים אחר. תמיכתו בכהן המשיח, בגואל ובאב הרוחני גאידמקהיא בלתי מסוייגת. הם ילכו אחריו באש ובמים להיכן שיורה. הם יזדהו אתו בכל מאבקיו, והם יזהו את אויביו המושבעים כחלק מכוחות הרע והטומאה המפריעים למהלך הגאולה והתיקון של המנהיג המשיח.
כמנהיג, היה אולי ראוי שגאידמק ינקוט במדיניות של דיסטאנס מסויים מן הציבור הרחב. הוא יכול היה לשבת ביציע המכובדים, יחד עם אולמרט ושאר השרים ושועי הארץ, אבל כמשיח הוא יושב 'בפתחה של רומי', כמאמר התלמוד, יחד עם החלכאים והנדכאים. כמשיח הוא מנהיג את הציבור אבל הוא גם חלק מן הציבור. הוא עומד מעל הציבור הנושא עיניו לישועתו, אבל הוא גם מעורב בו. גאידמק יושב עם האוהדים/המאמינים. הוא חוגג אתם את הצלחת הקבוצה, וכואב אתם את כישלונותיה. הוא משמח אותם בעצם נוכחותו וקרבתו אליהם, ומנחם אותם בדברים כשמתעורר הצורך, הוא חש את החברה והחברה חשה אותו, ובמילים אחרות – משיח גואל לא יכול להיות מנותק מן הציבור המשווע לגאולה. הוא איננו מסוגל להפקיר את צאן מרעיתו כפי שעושה מדינת ישראל. הוא חייב להם את כוחו לא פחות ממה שהם חייבים לו את גאולתם וישועתם בעת צרה. הוא מאוחד בהם והם מתגלים באישיותו, העם נוטל חלק במשיח והמשיח הופך לייצוג בזעיר אנפין של העם.
הגלות נגד הגאולה הבעיה נגד הפתרון
בסופו של דבר, לא ניתן להבין את תופעת גאידמק מבלי לתת את הדעת לאווירה המשיחית האופפת את האיש ופועלו. אווירה זו ניזונה מכמה מקורות שתוארו לעיל:
1. חברה מותקפת, עמוסה בבעיות חיים ביטחוניות, כלכליות ואחרות, משוועת לתיקון – קטסטרופה, גלות.
2. מנהיגות רופסת חסרת מעש וחסרת אונים, מלאה ברהב וב'תוכניות' ללא יכולת ביצוע ויישום מעשי של פתרונות בשטח. במילים אחרות מנהיגות שהפקירה ביודעין את נתיניה – נציגי כוחות הרוע והטומאה הקוסמיים.
3. אישיות כריזמטית הפורצת אל תוך המציאות העגומה ומציעה פתרונות מעשיים, מוכחים. אוטופיה וגאולה אל מול הקלקול והגלות – נציג האל עלי אדמות, המשיח הגואל.
שלושת המוקדים העיקריים הללו קובעים באופן ברור למדי את ההתנהלות הציבורית בפרשת גאידמק. אם הממשלה ומוסדות השלטון – משטרה, פרקליטות, ביהמ"ש, ממשלה, כנסת וכו' – מייצגים את הבעיה, הקלקול, הסיאוב, הכישלון, חוסר המעש והגלות, הרי שגאידמק מייצג את התיקון, הפתרון לבעיה, ההצלחה המוכחת והגאולה.
כשראשי השלטון ומוסדותיו נלחמים בגאידמק הם נתפסים בעיני רבים כאויבי הגאולה וכמושחתים הנלחמים באדם היחיד שמהווה אלטרנטיבה יעילה למדינה כושלת. הבעיה המזוהה עם השלטון הנוכחי ועם ראשיו ניצבת מול הפתרון, המזוהה יותר מכל עם ארקדי גאידמק ומאיימת על מפעל הגאולה. הנה ממשלה כושלת לא מצליחה בדבר, והנה מולה, אדם אחד מצליח לפתור במעשים בעיות של עם שלם. הוא מורד בגלות ובקלקול ומציע גאולה ואולמרט וחבריו מבקשים בעיני רבים להנציח את הגלות והקלקול פשוט משום שקיומם תלוי לחלוטין בשחיתות ובסיאוב המאפיינים את ההווה הגלותי.
כל שנותר לכם הקוראים הוא לבחור, בהמשך הקיום הגלותי במסגרתה של בעיה מתמשכת, או בקיום חדש, בפתרון המעשי, בגאולה המשיחית המוצעת ע"י גאידמק. ואולם על אף האמור, ולאור ההיסטוריה ולקחיה, עלינו לשאול את עצמנו תמיד, מה יעלה בגורלנו הפרטי והציבורי והיה והמשיח הגואל יתגלה כמשיח שקר?
