מנהיג במינוס

"אם אנחנו צריכים לבחור בין ראש ממשלה טיפש וביו אחר חזק ובעל יכולת אנחנו מעדיפים שהטיפש יישאר" - חסן נסראללה על אולמרט.

כשאנשי מילואים נקראים להתייצב לשירות מבצעי, הם רגילים לשאול עצמם שאלה פשוטה: איך אפשר להסביר את העובדה התמוהה שאני, אדם הגיוני לכל הדעות, וחברי, שהם הגיוניים לא פחות ממני, מביאים עצמם למצב של סיכון עצמי. ההיגיון הפשוט אומר, הישאר בבית ואילו מה שקורה בפועל - התייצבות וסיכון עצמי.

אפשר אולי להיאחז בהסבר האינטואיטיבי לפיו אנחנו מתגייסים כדי להגן על ביתנו ועל בני משפחתנו, אך הסבר זה בלתי סביר, שכן ההיגיון הפשוט אומר: מוטב שאשאר בבית בעוד שחברי יתגייסו. הכלכלנים מכנים לוגיקה זו, אפקט הטרמפיסט. הדרך הרציונאלית ביותר לנהוג במצב חירום מעין זה הוא לדאוג לעורי ולהשאיר את פתרון הבעיה לאחרים.

טלקוט פרסונס, אחד מגדולי הסוציולוגים במאה העשרים הציע הסבר משכנע יותר לתופעת ההתייצבות לשירות. לדעתו, התהליך הפוליטי מתנהל כסוג מתמחה של בנק. בני חברה מפקידים בבנק זה את מחויבותם למלא את הוראות הדרג המדיני. הצבר המחויבויות הוא המשאב המרכזי של המערכת הפוליטית. כולנו מעניקים להנהגה אשראי ומתחייבים למלא את הוראותיה. ההנהגה משקיעה את הקרן שנצברה בפרויקטים שונים, כלכליים, צבאיים, חינוכיים, וכו'. כולנו מצפים שההנהגה תשתמש במשאבים שהועמדו לרשותה בשום שכל ושבתום תקופה, יצביעו על תשואה חיובית. בהעדר תשואה חיובית, מתחיל תהליך משיכת חסכונות הציבור ואוי לה למערכת פוליטית הסופגת מהלומה של משיכת חסכונות. היא אינה זקוקה לחברות אשראי שיצביעו על הורדת הדירוג שלה.

כשמערכת פוליטית מאבדת את האימון בה, שוב אינה יכולה לשלם בהבטחות. היא חייבת תשלום במזומן. הורי שבויים תובעים את שחרור בניהם ומיד. חולים מכריזים על שביתות רעב עד שיקבלו את תרופותיהם, הפגנות מוקהלות בתביעה להקמת ועדות חקירה, חברי כנסת פותחים ביזמות חקיקה "פופוליסטיות", כל אלו שכיחים במערכת פוליטית שחבריה איבדו את האימון בה. כל פוליטיקאי אחראי חייב לעשות ככל יכולתו שלא לגרור את המערכת לסכנת פשיטת רגל.

הסימנים מצביעים על כך שישראל נמצאת במשבר נזילות פוליטי. בלשון העם, הוא נמצא במינוס. ראש המערכת הפוליטית, ראש הממשלה, הוא מטבע הדברים הכתובת העיקרית לתביעות בעת משבר. במקרה נוכחי, בחירה זו ברורה עוד יותר. אהוד אולמרט הוא האחראי העיקרי למפולת הנוכחית. הוא היה זה שהחליט לצאת למלחמה. הוא קבע את ארבעת יעדיה. הוא נאלץ לסיימה בלא שהושגו יעדים אלה והוא שהכריז בפומבי על כך שהוא האחראי לכל ההחלטות שנתקבלו במהלכה של המלחמה.

ראש ממשלה נבחן ביכולתו לבחור את החלופה המועילה ביותר מבין אלה הקיימות. אולמרט החליט על יציאה למלחמה, בחירה ראויה לדעת רבים, אך אין להבין את החלטתו בלי ליחס לו הנחות כלשהן על יכולתו של צה"ל, על כישוריהם של שר הביטחון ושל הרמטכ"ל, ועל מצבו של האויב. מרבית הנחות אלה הופרכו. לכן, הבחירה בחלופת המלחמה הוכחה ככישלון צורב. ניתן אומנם להפיק לקחים מהכישלון, אך קשה לשאוב מהם עידוד ולראות בהם נכסים המצדיקים השארות בתפקיד. קשה לבסס לגיטימיות גם על הטענה שאילו נחטפו חיילנו בעוד שנתיים-שלוש, כשאירן מצוידת בנשק גרעיני ונשיאות ארה"ב מאוישת בדמות בלתי ידועה, היה המצב יכול להיות הרה אסון.

את אחריות ההנהגה יש להעביר לאחר. אין להסיט את הדיון הציבורי לכיוון של הקדמת הבחירות, צרוף אנשי מפתח להנהגה, מינוי ועדת חקירה או לחלוקה מחודשת של תפקידי השרים. כל אלה יכניסו רעש מיותר למערכת ויחטיאו את מטרתן. החלפת ראש הממשלה היא המינימום הנדרש.

סדר היום הציבורי מתעלם מאפשרות החלפתו של ראש הממשלה הנוכחי. משום מה נוצר הרושם שהחלפתו של ראש הממשלה מחייבת בחירות חדשות, מהלך לא פופולארי בעליל. רושם זה שגוי לחלוטין. סיעת קדימה מונה 29 חברים. כל אחד ואחת מהם הוא בגדר מועמד בפוטנציה לתפקיד ראש ממשלה ללא צורך בבחירות חדשות. להערכתי, כל מפלגות הקואליציה הנוכחית יתלכדו סביב כל מועמד שייבחר מקרב חברי סיעת קדימה ויקבלו על עצמם הסכמים קואליציוניים זהים לנוכחיים. כל מפלגות הקואליציה יקבלו בהבנה גם חילופי תפקידים. ולכן, החלפתו של אולמרט והקמת ממשלה חדשה ללא בחירות איננה תסריט דמיוני. היא תקרה אם יחליט היועץ המשפטי לממשלה לפתוח בהליכים פליליים כנגד אולמרט והיא אפשרית גם ללא נקיטת צעד זה.

מנהיגים פוליטיים מתפקדים במציאות בעייתית. עליהם לקבל החלטות עתידיות, בתנאי אי-ודאות מרביים. ברגע קבלתה של החלטה פוליטית, לעתים קרובות, אין זה כלל ברור אם עדיפה היא על חלופתה או גרועה ממנה. לכן, זוכה ראש מדינה שהצליח לאמון, משאב אותו יכול הוא לנצל להשקעות פוליטיות חדשות. לכן, מנהיג שנכשל בקבלת החלטות בעלות משמעות קרדינאלית, מנהיג שהשקעותיו לא הבשילו לנכסים קולקטיביים חדשים מוטב שלא יכהן בתפקידו יום מיותר אחד.

האם חלה הגדרה זו, ראש מדינה שנכשל בקבלת החלטות בעלות משמעות קרדינאלית, על אהוד אולמרט? התשובה חיובית ומתבטאת בבהירות באירוע המלחמה בלבנון. כשנחטפו אלדד רגב ואהוד גולדווסר הוצבה על פתחו של אולמרט שאלת התגובה. זמן קצר לאחר מכן נבחרה החלופה, מלחמה בחיזבאללה ואי-ניהול משא-ומתן על שחרור החטופים. אילו הושגו היעדים שהוצהרו, היה אולמרט זכאי לכל האשראי. אילו צלח, היה מוכיח שברשותו אותה כריזמה מיוחלת. המצדיקה הפקדת רסן השלטון לתקופה נוספת ולהשקעות נוספות. משהתפתחה המלחמה כפי שהתפתחה, חייב הוא בכל האחריות. אולמרט יצא למלחמה בשכנוע עמוק שהוא בחר בדרך הנכונה, שהוא יודע מהי הדרך הנכונה. בדיעבד, ברור ששגה. ועדת בדיקה או חקירה תוכל אולי, בחכמה של לאחר מעשה, לשים את האצבע על סיבות הכישלון. מבחנו של מדינאי, עם זאת, אינו בחקר סיבות, אלא בראיית נולד.

ניתן להוסיף לבחירה באופציית המלחמה עוד הכרעות אחרות שקיבל אולמרט במהלך הלחימה, אך במקרה זה, אין צורך בהן. בין אם נתקבלה ההחלטה לגייס מילואים בזמן, או שנתעכבה מעל לנדרש, בין אם נתקבלה ההכרעה לפתוח בפעילות יבשתית רחבה בזמנה, או שאיחרה בו, ההחלטה להסתפק בהגדרת הצעתו של ראש ממשלת לבנון סניורה כ"מעניינת" ולא לאתגר את מגישה בקריאה למשא-ומתן ישיר ולהסדר שלום, כל אחת מהחלטות אלו ראויה לבחינה מדוקדקת. עם זאת, ההחלטה לצאת למלחמה על בסיס הנחות שגויות וידע מפוקפק, היא סיבה מספקת לקרוא לאולמרט להתפטר.

קשה להיות מנהיג פוליטי. איש אינו מסוגל להסביר מדוע נכשל צ'מברליין והצליח צ'רצ'יל, מדוע נכשלו אהוד ברק ובנימין נתניהו והצליחו בן-גוריון ואשכול. שרלטנים למיניהם מתפרנסים (היטב!!) ממתכוני מנהיגות, קורסים, סדנאות וספרים, אך התופעה עצמה, חמקמקה. לא לחינם מדברת הספרות על מנהיגות במושגי כריזמה, כלומר על מתת-אל. רק אלוהים יוכל להסביר מתי ולמי העניק מתנה זו.

מעל במה זו ומעל כל במה אחרת חייבת לצאת הקריאה הבאה אל ראש הממשלה: לכשתעלה ההחלטה הגורלית הבאה, וכזו בוודאי תעלה על שולחנו של ראש ממשלת ישראל במוקדם או במאוחר, האם תהיה מסוגל להתמודד עמה באותו שכנוע פנימי שליווה אותך בתקופה האחרונה?האם לא תרעד ידך? האם לא תחשוש ממפגש עם אלמנות ויתומים? עם הציבור כולו? האם תוכל במצפון שקט להשיב על שאלה זו בחיוב? גם הספק הקטן שבקטנים מחייב את התפטרותך.

לכשיתפטר אולמרט וייבחר ראש ממשלה חדש, תפתח הדלת לבדיקה עצמית ולתחקירים. האמון הציבורי יוחזר למערכת הפוליטית וזו תוכל ליזום תיקון מחדלים בכלים ראויים. האפשרות המשפטית היא ברירת המחדל במצב של העדר נזילות וחוסר אמון. במצבים נורמליים היא מופעלת רק בתחומים בהם יש לה עדיפות סגולית, ובעיקר בתחום הפלילי והחוזי.

ואסיים בנימה אישית. לפני כחמישים שנה, בשנת 1956 השתתפתי בקורס מפקדי כיתות בגדוד הנח"ל המוצנח. למחרת אחת הפשיטות שבהן השתתפנו כינס אותה המג"ד לשיחת סיכום. בתחילת השיחה הרים אחד החניכים את ידו וביקש את רשות הדיבור. כשקיבל, פנה למג"ד וכך אמר: "איני מוכן לצאת לפעולה תחת פיקודו של מפקד הפלוגה. לאור תפקודו בפעולה הנוכחית, איני סומך עליו". למחרת, הוחלף מפקד הפלוגה ונתמנה מפקד חדש. המג"ד היה רס"ן מוטה גורבן, לימים ר"א מוטה גור והמ"פ החדש היה רס"ן יאיר תל-צור. שניהם אינם עמנו עוד. שניהם דמויות נערצות עד היום הזה.