המונולוג שלא תשמעו מקצב

לא רק דן חלוץ - גם אני פרסי. אנחנו הפרסים נזהרים בכבודו של הכסף. אפילו תפרוץ מלחמה - כסף זה כסף. באותו יום שנסראללה חטף שני חיילים והרג שבעה, חלוץ הבין שהולך להיות בלגן. כפרה עליו, איזה קור רוח: הוא מיד נתן הוראות לפקידה בבנק, להכניס את הכסף למקלט. אנחנו הפרסים יודעים: הכסף לא אוהב להיות חשוף בצריח.

אני חושב על השליטה העצמית שלו ומתפוצץ מקנאה. הבלגן הזה שאני נמצא בו, התחיל מהערה של אחת המתלוננות, שהיא רוצה פיצוי על מה שעוללתי לה. כשלחצתי טיפה, היא אמרה שהכוונה לכסף. רק שמעתי כסף - נשרפו לי הפיוזים. ועם הפיוזים השרופים, רצתי למזוז לספר לו על ניסיון סחיטה. השאר היסטריה...

מה שהיה לי לומר לאזרחי ישראל, אמרתי באותו נאום שהגדרתם, "מופע האימים של הנשיא קצב". שורות אלה מכוילות רק לאמצעי התקשורת בישראל. אני כועס. כועס זה לא מילה - אני רותח! עבדתם עלי. היתה בינינו עסקה בלתי כתובה, ואתם הפרתם אותה.

על-פי העסקה, אתם מפרגנים לי לאורך כל הקדנציה, מתעלמים מהידיעות על "עלילות משה בעיר הגדולה", ואני בתמורה, לא יוצא בשום הצהרה שתרגיז את השמאל. לא רק שמלאתי את חלקי בהסכם, אפילו הצטרפתי לחבורה העלובה של ה"האתרוגן" אמנון אברמוביץ' שגוננה על הדיקטטור המושחת אריאל שרון.

הייתי צריך לדעת שזה האופי שלכם. אתם שונאים פרסים. מגיל קטן נחשפתי לשנאת האשכנזים את הפרסים. אני זוכר את עצמי ילד בכיתה ה'. היתה לנו מורה אשכנזייה, קיבוצניקית. כשלמדנו את מגילת אסתר, שמתי לב, שהיא ריחמה על המן ועשרת בניו, והיתה עוינת את אסתר המלכה, ואת הדוד שלה מרדכי - רק בגלל שהיו יהודים פרסים. אז לא הבנתי את שורשי השנאה היוקדת. גם היום לא.

איך יכולתי להיות כזה אהבל. האמנתי לכם. ראיתי שאת העסקה עם שרון, מלאתם ללא דופי. הוא נתן לכם גירוש, ואתם נתתם לו פנקס צ'קים חתום בלנקו. אני זוכר שיחה איתו בארבע עיניים בנושא עסקת טננבאום. הוא ביקש את תמיכתי הפומבית. ולמרות סלידתי הידועה מסוחרי סמים - תמכתי. ממנו שמעתי שזה חשוב לו. לתוך האוזן שלי הוא לחש: "מדובר בקשר אישי". הבעתי חשש, שיהיה מי שיעלה על הקשר הפסול הזה. הוא צחק: "משה, אחרי ששיפדתי מתנחלים, מותר לי הכול".

את העסקה איתו כיבדתם. עד היום אתם מפליגים בשבחו של הפושע הזה, רק משום ששיפד מתנחלים. ואני מה? למה אתם נגדי? הרי תמכתי בכל מה שרציתם. לא רק בעסקת טננבאום. השבתי ריקם את פניהם של אנשי גוש-קטיף, רק משום שידעתי שאתם משתוקקים לראות אותם נעקרים. לעולם לא אשכח איך אחד מהם אמר לי עם דמעות בעיניים: "אדוני הנשיא, הרי ניצחנו בבחירות, ובמשאל מתפקדי הליכוד. לפחות תקרא למשאל עם".

דרישתם נראתה לי צנועה במיוחד. אבל לא יכולתי לתמוך, מפני שאריק היה נחוש לבצע את הגירוש. הוא אמר לי: משה, אם לא יהיה גירוש, אתה ואני נשב בכלא. עכשיו מה? הוא את עורו הציל, ואני אחרי שאכלתי את הדגים המסריחים, צריך להתכונן לישיבה ארוכה בכלא. אני משה קצב, נשיא מדינת ישראל, צריך להכין את עצמי לישיבה בכלא. על מה? מה קרה? אז היו לי פה ושם כמה השפרצות אסורות. על זה מושיבים נשיא בכלא?

אל תקנאו בי. אני חי על כדורים. הפסטיבל הזה סביב עלילות "שמוליק", עולה לי ימבה כסף. ואתם מכירים את הלהיטות שלי לכסף. אם אתפטר, כך אמרו לי משפטנים, לא אקבל משכורת. תכפילו ארבעים ושבעה אלף שקל במספר החודשים שנותרו, ותבינו שמדובר בסכום שיכול לגרום לפרסי להיאבק נואשות על שפיותו.

לסיום, לכל הערפדים שנהנים למצוץ את דמי: לעולם לא תזכו לראות אותי מורשע. לעולם. אני חוזר, לעולם, לעולם, לעולם לא תזכו לראות אותי מורשע. אני אאבק על חפותי, עד כלות נשמתי. אברהם עופר אומר לכם משהו?...