מילה על משפט רמון

אז עכשיו אנחנו יודעים: בית המשפט עמד בלחצים המחפירים שהופעלו עליו בזירה הציבורית מכל עבר (מעריב, בן דרור ימיני, שולמית אלוני, אמנון רובינשטיין הם רק חלק מן השמות הבולטים הקופצים לתודעה); בית המשפט לא התבלבל, לא נטה אחר דעת הקהל, לא חשש מן השררה ולא חישב חשבונות רווח והפסד אישיים; בית המשפט קבע שהמתלוננת האנונימית, הצעירה, המושמצת, דיברה אמת ותלונתה מהימנה; הוא קבע גם ששר המשפטים, שהתגלה כאחד האנשים המקושרים במדינה, שיקר ביהירות, והשמיץ את המתלוננת ללא הצדקה.

בית המשפט קבע חד-משמעית כי החדרת לשונו של חיים רמון לפיה של המתלוננת לא היתה בהסכמתה, ואין שום סיבה להאמין לו כי טעה לחשוב שהיא הסכימה. למעשה, הוא פשוט לא נתן את הדעת לשאלת רצונותיה, והחדיר את לשונו כי כך הוא רצה, וזה כל מה שעניין אותו. כי הפה היה שם, והתחשק לו. כפי שקורה כל כך הרבה פעמים, מצד גברים בעמדות שררה - וכאלה שאינם בעמדות שררה. בפסיקתו ההחלטית, כנגד כל הציפיות והלחצים, בית המשפט השיב את האמון במערכת, בשלטון החוק ובצדק משוחרר מתכתיבים.

תחושת הקלה עמוקה: קיים מישהו שלא הכזיב; בית המשפט עודנו מבחין בין נשיקה וכפיה מינית ומסוגל לומר את דברו ללא פחד מן "החוגים המשפיעים". עליו - הם לא משפיעים, ברוך השם. בית המשפט מסוגל לראות נכוחה ולעמוד על שלטון החוק וזכויות האדם של נשים לא רק כשהנאשמים הם בעלי שמות מזרחיים (איציק מרדכי, משה קצב) - אלא גם כאשר הם מן המעגלים הפנימיים ביותר של ה"שלנו". בפער הדורי ההולך ומתברר בין נשים צעירות, שגדלו על ברכי הנורמות החדשות, ובין גברים מבוגרים, שחלקם מסרבים להכיר בנורמות הללו, גם כשהן חקוקות, בית המשפט לא חשש לגבות את דרישת הנשים הצעירות כי החוקים יילקחו ברצינות, ייושמו, ולא עוד יהיו מושא לקריצה חברמנית. בית המשפט התייצב לימין היועץ המשפטי לממשלה, החוק, ומי שמתעקשות ומתעקשים לקחת ברצינות את זכות האישה על גופה ועל חייה.

רבות עוד יאמר על פסק הדין. ההלם שגרם בחוגים רחבים יעורר גלי תגובות, והוא ראוי לתשומת לב וניתוחים. בשלב זה אני מעדיפה להשאר עם הדברים שכתבתי כאן ערב פרסום פסק הדין. חשבתי לפרסמם רגע לפני מתן פסק הדין, כדי לא להיות מושפעת מן התוצאה השיפוטית. עתה משניתנה ההחלטה האמיצה - אינני רואה לסטות מהם ימינה או שמאלה, ולכן אשאירם כמות שכתבתי אותם דקה לפני.

מילה על משפט רמון רגע לפני פסק הדין

למעשה, פסק הדין בעניינו של חיים רמון חשוב פחות מהרבה דברים אחרים בפרשה זו. הוא חשוב פחות מתשומת לבם הרצינית של המפקדת של המתלוננת והסובבים אותה; הוא חשוב פחות מנכונותה של החיילת להתלונן; הוא חשוב פחות מהחלטת המשטרה לחקור והחלטתו של היועץ המשפטי להעמיד לדין. פסק הדין, ולאחריו גזר הדין שייכים בעיקר לעניין המסויים של השר חיים רמון, שנאשם בהחדרת לשון לפיה של חיילת בלא הסכמתה. הם חשובים מאוד לחיים רמון, לאהוד אולמרט, לחיילת המתלוננת ולאנשים הסובבים אותם. לעומת זאת, תשומת הלב של הסובבים, הרצינות בהתייחסות לחשדות, הנחישות והעמידה על שלטון החוק ועל השוויון בפני החוק חשובים לאין שיעור יותר, ושום החלטה שיפוטית, לכאן או לכאן, אינה יכולה לשנותם.

מדוע שלטון החוק? כי ישנו איסור פלילי ברור על "מעשים מגונים" (כלומר מעשים מיניים הנעשים באדם ללא הסכמתו), וחוק יש לאכוף. מקום בו לא נאכף החוק - כל אדם עושה דין לעצמו, וכל דאלים גבר. מדוע שוויון בפני החוק? בגלל שעובדי מדינה לא מעטים הועמדו לדין בגין תלונות על החדרת לשון לפיהן של נשים שלא חפצו בכך, ואף נענשו; אין זה הולם ששר יתחמק מהעמדה לדין מקום בו עובדי מדינה מועמדים לדין כעניין שבשגרה. נכון, עובדי מדינה עומדים לדין משמעתי, ואולם שר אינו כפוף לשום דין משמעתי, ולכן לא ניתן לדון אותו כמוהם. ניתן לדון אותו על-פי הדין הפלילי - או לא בכלל. הבחירה באי העמדה לדין משמעה הקלה עמו לעומת עובדי מדינה, דבר שאינו ראוי ואינו נאות. לכן אין מנוס מהעמדתו לדין פלילי - עד אשר יותקנו כללי משמעת לשרים (ויפה שעה אחרת קודם).

רבים ורבות מתקשים עדיין, גם רגע לפני מתן פסק הדין, להבין מדוע צריך היה להעמיד לדין בגין תלונה על החדרת לשון לפה. אישיות ציבורית נכבדת זעקה היום, מעל מרקע הטלוויזיה - כפי שעושים רבים וטובים, שכריכת התנהגות כמו זו שבה נאשם רמון עם התנהגויות כמו אלה שבהן נאשם קצב פוגעת במטרה החשובה של הגנה על נשים מפני "פגיעות של ממש". אז הנה ניסיון נוסף להסביר למה. יש עובד ציבור הנאשם במעילה בסך מיליוני שקלים. יש עובד ציבור שנחשד במעילה בסך אלפים בודדים בלבד. את הראשון יש ללא ספק להעמיד לדין. האם יש להעמיד לדין גם את האחר? אני סבורה שכן. מעילה היא מעילה היא מעילה. גם אם היא "קטנה", ויש גדולות ממנה. העמדה לדין בגין מעילה קטנה אינה כורכת זה בזה שני סוגי התנהגות שאינם קשורים זה בזה, ואינה גורמת לזילות חומרתה של המעילה הגדולה. העמדה לדין על כל מעילה היא שמירה נכונה וראויה על שלטון החוק ועל השוויון בפניו. וזאת בין שהנאשם מורשע לבסוף ובין שהוא מזוכה. וכך גם בעבירות של כפייה מינית.

לסיום, מילה על התקשורת. אכן, לחיים רמון נעשה עוול. אך לא על-ידי היועץ המשפטי לממשלה, לא על-ידי המשטרה, הפרקליטות, המלוננת או הסובבים אותה. העוול נגרם על-ידי התקשורת. אני מודעת היטב לכך שאחרי מה שכונה "מופע האימים" של קצב (שלא ראוי להתייחס אליו בתואר "נשיא") יש להזהר כשמאשימים את התקשורת. ואולם שלא כמו קצב, אני איני מעורבת בשום צורה בעניין רמון, וכאזרחית מן השורה אני רואה, שומעת ומתרשמת. התקשורת הוציאה את פרשת רמון מכל פרופורציה, וכסתה אותה בהתלהבות הגובלת בגיחוך מצד אחד וגועל מן הצד האחר. מרבית העיתונים (בראשם מעריב) עשו זאת במגמתיות מובהקת לטובת רמון; ואולם גם כך, עצם הכיסוי הבלתי פוסק פגע בפרטיות, והפך את הנושא לזרא לכולנו. פעם, לפני עידן הערוצים והרייטינג, נהג בארץ כלל שנקרא סוביודיצה: אין עוסקים בפרשה הנמצאת בהליך שיפוטי. משום מה איש אינו חושב להחיות הלכה זו ולהשיב עטרה ליושנה. אבל זו תהיה תרומה של ממש לצנעת הפרט - הן של נאשמים ומתלוננות, והן שלנו, האזרחיות והאזרחים מן השורה.

עם פרסום פסק הדין, מן ההכרח לצטט את סיכומו, כפי שנכתב על-ידי השופטים:

94. מצאנו שדבריה של המתלוננת הם אמת לאמיתה. לעומת זאת, מצאנו שהנאשם לא דבק באמירת אמת, ניסה להסיט את האש ממנו והלאה, המעיט וצימצם את מעשיו ואת אחריותו, ומנגד, הגזים והפריז אשר לחלקה של המתלוננת, עיוות וסילף את העובדות בדרך מתוחכמת ומתחכמת.

לאור זאת, אנו קובעים שהמתלוננת לא פלירטטה עם הנאשם, לא יזמה את הנשיקה ולא הסכימה לה. אשר על כן, החלטנו להרשיע את הנאשם בעבירה המיוחסת לו.

95. במשך חודשים, מהשלבים הראשונית של החקירה ועד הלום, המתלוננת היתה מושא להכפשות מצד גורמים שונים שלא הכירו את העובדות כהווייתן, עמדה "חשופה בצריח" בלי יכולת להתגונן.

דבר מדברי הבלע שכוונו כלפיה לא היה בו אמת. מדובר בצעירה איכותית, ישרה, לא "פלרטטנית" ולא קלת דעת. צר לנו, שבתמורה לחשיפת האמת, שילמה המתלוננת מחיר כבד בפגיעה בכבודה ובשמה הטוב. מצערת העובדה שהנאשם בחר לפגוע פגיעה בלתי הוגנת במתלוננת לצורך ניהול הגנתו. אנו תקווה ש"המסע המתוקשר" שליווה תיק זה לא ירפה ידיהן של מתלוננות אחרות במצבים דומים. על המערכות השונות להתגייס למען מתלוננות עלומות ולגונן עליהן, שמא תחששונה אלה להתלונן ובכך יצא הציבור נפסד.

96. לא נוכל לסיים משפט זה בלי התייחסות לתקשורת. בתיק זה נחצו כל הקווים האדומים, המושג סוב-יודיצה דורדר לתהומות שלא הכרנו. תוכן עדויות פורסם באמצעי התקשורת, טרם עדים השמיעו את עדותם וכך התוודענו, בכמה מקרים, ל"זיהום" עדויות.

האיסור שלא לפרסם את עדות המתלוננת הופר ברגל גסה על-ידי פרסום מילולי של העימות, שהיווה חלק אינטגרלי של העדות. ראיות מתיק המוצגים, לרבות צילומים, פורסמו ברבים, טרם בית המשפט אמר את דברו.

אמצעי התקשורת עשו שימוש נלוז בבדיקות פוליגרף לשלוש עדות ההגנה האחרונות, בניסיון ליצור בציבור את התחושה שהמשפט מתנהל בתקשורת ולא בבית משפט.

תחושתנו היתה שנעשים ניסיונות, לעתים על-ידי מסרים מוסווים, להטות משפט. לבנו היה גס בנאמר. לנו השופטים אין אלא את צו מצפוננו והוא הוא בלבד שמנחה אותנו.

97. התופעות החמורות שנתגלו במהלך ניהול משפט זה אינן יכולות להישאר ללא מענה. ראוי שהאחראים על מערכת אכיפת החוק יתנו דעתם לתופעות הפסולות וינקטו את הצעדים הנדרשים.

השופטים: חיותה כוחן, דניאלה שריזלי ודניאל בארי

שתי נקודות נוספות שמחייבות הבהרה

ועוד מילותיים לסיום (כל כך הרבה להגיד על הסיפור הזה...). למרות ששבתי וכתבתי והסברתי ופרטתי את הדברים ברשימות קודמות (ראו ברחבי הבלוג), אתייחס שתי נקודות שהשיח הציבורי מלמד שמחייבות עדיין הבהרה:

1) חיים רמון הועמד לדין והורשע בעבירה של מעשים מגונים. זוהי עבירה המופיעה בחוק הפלילי מאז ומעולם (עוד לפני קום המדינה), ותמיד אסרה על שימוש בזולת לסיפוק צרכיו המיניים של המשתמש וללא הסכמת זה שמשתמשים בו (לרוב - זו שמשתמשים בה). במובן זה, גם אם יצליחו שני חברי הכנסת המזועזעים מהרשעתו של חברם לבטל את החוק למניעת הטרדה מינית מכל וכל - האיסור יעמוד בתוקפו, וניתן יהיה להעמיד אותם לדין ולהרשיעם בדיוק כפי שקרה לחיים רמון. אז מה הקשר לחוק למניעת הטרדה מינית?

החוק למניעת הטרדה מינית משנת 1998 קבע כי "מעשים מגונים" הם מגונים לא משום ה"תועבה" שבהם, לא מטעמים מוסרניים, אלא כי הם מטרידים מינית, כלומר - פוגעים בכבוד האדם, בחירותו, בפרטיותו ובזכותן של נשים לשוויון. עם זאת, החוק השאיר את האיסור על מעשים מגונים בחוק העונשין, כדי לא לשנות יותר מדי בבת אחת. מבחינה משפטית, מה שהוסיף החוק למניעת הטרדה מינית, זה אפשרות לתבוע בגין מעשים מגונים על-פי הדין האזרחי, כלומר - פיצויים, וכן על-פי דיני העבודה, כלומר - במקומות העבודה ובבתי הדין לעבודה. מבחינה ציבורית, החוק למניעת הטרדה מינית חולל את המהפכה הנורמטיבית שהביאה נשים צעירות כמו המתלוננת על חיים רמון ואת המקיפים אותה להתייחס להטרדות מיניות ברצינות, וכך להפוך את האיסור הפלילי על מעשים מגונים לאמיתי. גם אם יצליחו חברי הכנסת לבטל את החוק למניעת הטרדה מינית מכל וכל - מהפך ציבורי זה כבר התרחש, ויהיה קשה מאוד - עד כדי בלתי אפשרי (אני מקווה) להחזיר את ה"שד" הזה לבקבוק...

2) למה היה צריך להביא את רמון להליך פלילי? אפילו כותבות פמיניסטיות שקולות וחכמות כמו אבירמה גולן, שאינן מנסות למצוא חן ולרצות את בעלי הכוח והשררה, ממשיכות לחשוב שטוב היה שמקרה רמון לא יגיע לבית המשפט. זאת למרות הרשעה החלטית וחד-משמעית של שלושה שופטים (כן, נכון, שתי שופטות ושופט אחד). לכן יש לשוב ולהזכיר: נכון להיום, אין במדינת ישראל שום תקנון משמעת שחל על שרים. זאת בשונה מעובדי מדינה. עובד מדינה הדוחף את לשונו לפה לא לו (וזה קורה) - מועמד לדין משמעתי, ואם הוא מורשע - הוא מקבל נזיפה חמורה, הזהרה, אבדן משכורת קובעת - משהו מן הסוג הזה. כאשר הנידון בדחיפת לשון הוא שר - בפני היועץ המשפטי לממשלה עומדות שתי אפשרויות: להעלים עין, ולהפלותו לטובה לעומת עובדי מדינה, או להעמידו לדין פלילי ולהחמיר עמו לעומת עובדי מדינה. נכון עשה היועץ המשפטי לממשלה שבחר להחמיר ולא להקל עם שר לעומת עובדי מדינה.

המסקנה? לתקן תקנות משמעת שיחולו על שרים. היום כבר ברור כי גם הם דוחפים את לשונותיהם, ואף מבצעים עבירות משמעת חמורות יותר, והגיע הזמן לתקן תקנות ולעגנן בחוק, כדי שניתן יהיה לשפוט אותם בדין משמעתי. עד היום בו הנורמות הדמוקרטיות יעשו את העבודה שעליהן לעשות, והציבור ידע להעניש את נבחריו בדרכים ציבוריות. כרגע היום הזה נראה רחוק, אבל שאט הנפש הגיע למימדים כאלה שמי יודע - יתכן מאוד שמעז ייצא מתוק, כפי שקורה לפעמים...

ואגב, צודקים מאוד כל אלה שכותבים (כמו אהוד אשרי וגדעון לוי) שהציבור מתעלם מנקודה חשובה ומרכזית בנפילתו של חיים רמון: יהירותו, התנשאותו, והסתמכותו העיוורת על יעוץ משפטי לא ראוי ועל אהדה תקשורתית - ולכן גם ציבורית שהפכה אותו בעיניו לחסין-כל. משהתברר לו שהקצינה (עכשיו כבר מותר לכנותה בתארה) לא נהנתה ממעשה שהוא חשב ל"שובבי", "מדליק" או ארוטי - היה עליו להתנצל. זה הכל. ברצינות ובהכנעה. אילו עשה כך - לא היה מגיע לתלונה, לתביעה, ולהרשעה. הכדור היה בידיו, וכמו רבים סביבו - הוא בחר להמר על כוחו, ולהטיל יהבו על מעמדו וקשריו. בית משפט השלון הבהיר שלא עוד. ועל כך עלינו להתברך. הלילה אפשר לישון בשקט.

ועוד אגב, צודקים מאוד אלה המסיקים סוף כל סוף את הלקח ההולם: הגיע הזמן לבחור לתפקידים בעלי משמעות ציבורית אנשים טהורי לבב ונקיי כפיים. וכאלה שלא ניצלו את מעמדם בהיותם צנועים - ולא יעשו זאת גם בהיותם "חשובים". יש כאלה במחוזותנו, והגיע הזמן לחזור אליהם. מבחינה ציבורית ומשפטית משמעות הדבר עריכת שימועים לכל משרה בעלת חשיבות. הגיע הזמן שנחסוך לעצמנו את הבזיונות הבדיעבדים שמבזבזים את האנרגיות הציבוריות שלנו במקומות הלא נכונים. והרי יש הרבה הרבה דברים אחרים לעשות אתן...