מערב ירושלים והכותל המערבי

לרגעים לא האמנתי לעצמי. עומד לו האיש שהשחית את הליכוד, שפעל בשם אביו הכל-יכול ובחסותו גם צבר את כוחו, כוח להשחית, נותן ראיון נדיר לטלוויזיה - ואני מסכים לכל מלה שיוצאת מפיו.

מאז הועמד לדין ופרש מהחיים הפוליטיים, כמעט אין רואים ולא שומעים את הח"כ לשעבר עמרי שרון. והנה במפתיע הוא חוזר ל"פריים" והפעם כ"מר שמירת הסביבה", מנהיג את המאבק נגד הבנייה במערב ירושלים. עמרי ניצח על ההתנגדות לתוכנית ספדייה. הוא וחבריו אכן הצליחו להעביר מעל פני הארץ את רוע הגזרה. נכסי הטבע היפים ממערב לבירה, יערות, נחלים, עתיקות ושבילים - ניצלו ממלתעות הדחפורים.

כל חובב טבע ואוהב הארץ חייב להודות על כך לעמרי ולחבריו למאבק. בלעדיהם עוד שכיות חמדה טבעיות וארכיאולוגיות היו נהפכות באופן בלתי-הפיך. חלק נכבד מהנוף המצטמצם והולך של המולדת, הרי יהודה המשתפלים לעבר השפלה מערבה, היה מושמד, פשוטו כמשמעו. עם כל ההבנה והכורח לבנות בתים, להקים יישובים - וכמובן לא לעקור אותם ואת יושביהם אחרי עשרות שנים - למען קליטת עלייה יהודית, גם שמירת הטבע והסביבה של נופי ארץ-ישראל צריכה להיות בעדיפות עליונה. בוודאי בהרי יהודה המצומצמים בשטחם והייחודים בנופם.

לפני שפוגעים בשכיית חמדה נופית באשר היא, מן הראוי לבדוק כמה וכמה חלופות לבנייה, ולו גם במחיר כלכלי גבוה. נראה שעוד יקח לנו הרבה זמן ללמוד לא להתעלל בטבע, בנופי הבראשית של ארץ-ישראל, לא להתייחס אליהם כאל נדל"ן בלבד. אבל עד שזה יקרה, כבר ניכרים אותות ההרס על פני שטחים נרחבים בארץ הקטנה והדחוסה הזו.

עמרי שרון וחבריו עוררו את חובבי הטבע הרדומים, ניהלו מאבק יפה, נקי ומשכנע - וניצחו בו. עימם ניצחו היערות והשבילים, האבנים והפרחים, שימשיכו לפרוח ולהסב הנאה למטיילים ולנופשים.

גם ד"ר איילת מזר יוצאת נגד בנייה בומבסטית, חסרת ערך, לדעתה, שתפגע בנוף קדומים היסטורי. ד"ר מזר היא ארכיאולוגית, המתמחה בירושלים בכלל ובהר הבית בפרט. זכור לנו המאבק הגדול שניהלה יחד עם חבריה וכמה אנשי רוח נגד החפירה האיסלאמית מתחת לאורוות שלמה בהר הבית. בגסותם כי רבה, המוסלמים הוציאו משם הררי עפר כדי להקים מסגד חדש מתחת לפני הר הבית - ורשויות השלטון בישראל לא נקפו אצבע. היא ועמיתיה הארכיאולוגיים לא הצליחו לסכל את העבודות, שהמחישו לעולם כולו, מי הריבון האמיתי בהר הבית, שכזכור "שוחרר" על-ידי חיילי ישראל במלחמת ששת הימים.

מאבקה של איילת מזר לא היה פוליטי, אלא מאבק טהור על שמירת שכבות האדמה האוצרות בחובן תקופות היסטוריות רבות משמעות, בעיקר כמובן מתקופת בית ראשון ושני. גם עמדתה הנוכחית איננה פוליטית. הגשר שמקימים בשער המוגרבים הוא כנראה מיזם פלצני, מגלומני, שאין בו צורך במימדים שתוכנן. אפשר היה להסתפק בגשר צנוע יותר, שלא יבליט עצמו יותר מדי ולא יגמד את הכותל המערבי.

אבל מה לעשות ובירושלים הכל פוליטי, בירושלים הכל רגשי - במיוחד כאשר מדובר באתריה המוסלמים. ראו איך באו ונזעקו ראשי האיסלאם ובאילו מלים הם משתלחים בישראל, תוך איומים ב"אינתיפאדה" שלישית. לא האמת העובדתית מעניינת אותם ואת הח"כים הערביים. בשבילם חפירות ההצלה הן אמתלה מחודשת להפגנות, להסתה לאלימות. הבה גם נודה בצער, כי הפגנותיהם מלמדות על דבר נוסף, שצריך להדאיג אותנו: למוסלמים איכפת מהר הבית ומירושלים יותר מאשר ליהודים.

העם היושב בציון אדיש ברובו למתרחש בהר הבית ובסביבות קודש הקודשים שלו

העם היושב בציון אדיש ברובו למתרחש בהר הבית ובסביבות קודש הקודשים שלו, הכותל המערבי. אצלנו, לבד מכמה ארכיאולוגים, כמעט איש לא יקום להפגין כנגד ההשתלטות המוסלמית זה מכבר על ההר, קביעת העובדות והפגנות הנוכחות ההמוניות של המוסלמים בתפילות יום ו'.

הגיע הזמן שהיחס שלנו לעיר דוד, להר הבית, לסביבותיו - ישתנה מן הקצה אל הקצה. הגיע הזמן שגם יהודים יראו בנוכחותם, ברגליהם, שהאתרים הללו קדושים להם, יקרים ללבם, ויהדפו מן השטח - כמובן, באמצעות זרועות הביטחון ורשויות החוק שלהם - את ראאד סלאח וחבר מרעיו שונאי יהודים ושונאי ישראל.

ולכן, במקרה הנוכחי אין לבנו עם ד"ר איילת מזר, שצודקת מבחינה ויזואלית-תכליתית, אבל טועה מבחינה לאומית. כאן המאבק הוא עקרוני, בלתי נמנע. אבוי יהיה לנו אם יופסקו העבודות ליד שער המוגרבים בלחץ בינלאומי כזה או אחר, שמזמינים ראשי האיסלאם הפאנאטי מסוגם של השייח סלאח, איש אום-אל-פחם. אבוי לנו אם ניכנע לאלימות הפיזית והמילולית שהם רוצים לכפות עלינו.

זה המקום, זה הזמן, לשוב ולהוכיח מה שנקבע כבר בשנת 1967 בהכרזתו של האלוף מוטה גור ז"ל: "הר הבית בידינו!" אכן, אחרי ארבעים שנה הר הבית צריך לחזור לידינו, לשליטתנו המוחלטת, לא רק משום שהוא קדוש קודם כל ומעל לכל לעם היהודי, אלא משום שרק סמכותנו הבלעדית בו תבטיח במקום הנפיץ הזה חופש פולחן למוסלמים, לנוצרים, וכן - גם ליהודים.