אשליית ההסדר המדיני

הדיו של הסכם מכה בין החמאס לבין הפתח על הקמת ממשלת אחדות לאומית עוד לא יבשה, והרשות הפלשתינית יוצאת ביוזמה מדינית חדשה לפתיחת מו"מ עם ישראל על הסדר קבע. יו"ר הרשות, אבו מאזן, רואה בפגישה המשולשת המתוכננת בינו לבין ראש ממשלת ישראל ושרת החוץ האמריקנית ציון דרך לחידוש התהליך המדיני וליישוב בעיות היסוד של הסכסוך ובהן: הגבולות, ההתנחלויות, הריבונות והפליטים ושחרור כל האסירים הפלשתינים. לאחר סיכום המו"מ, אומר אבו מאזן, יקבע לוח זמנים ליישום ההסכם.

סאיב עריקאת, האחראי על המו"מ באש"ף מסביר, כי אבו מאזן מעוניין בתהליך שלום כולל על בסיס החלטות הלגיטימיות הבינלאומית המבטיחות הקמת מדינה פלשתינית בגבולות 67' לצד מדינת ישראל. הוא הביע התנגדות נחרצת ל"גדר ההפרדה, ההתנחלות וניתוק הערים הפלשתיניות", אשר לדבריו אינם יוצרים אופק לשלום אמיתי.

"מתקפת השלום" הפלשתינית נדמית לכאורה, ולפחות בדרך הצגתה ע"י הדוברים הפלשתינים, כהזדמנות היסטורית לשלום בין ישראל לבין העם הפלשתיני. כל אשר נדרש הוא לשבת מסביב לשולחן המו"מ ולסכם את הסוגיות שבמחלוקת ובכך להביא קץ לסכסוך הישראלי-פלשתיני בן למעלה ממאה השנים. האמנם לאחר הסכם מכה הבשילו התנאים להשלמה פלשתינית עם קיומה של ישראל כמדינה יהודית? הייתכן שהשותפות בין החמאס לפתח בממשלת אחדות מבשרת את עידן פרוק תשתיות הטרור של ארגונים אלה? במה הנסיבות הנוכחיות נוחות יותר להידברות מדינית לעומת אלו שהתקיימו בתחילת שנות ה-90, בימי תהליך אוסלו?

בחינת תמונת המצב בזירה הפלשתינית תגלה שאין כל הזדמנות אמיתית לחידוש התהליך המדיני עם הרשות הפלשתינית. אבו מאזן ואש"ף אינם מייצגים עוד את העם הפלשתיני באופן בלעדי ובלתי ניתן לערעור. החמאס מחזיק בכוח הווטו למניעת קבלת החלטות במישור הלאומי ובוודאי ויתורים בשטחי 67' או במקומות הקדושים. המנדט היחיד שניתן לאבו מאזן הינו לקיים שיחות עם ישראל, אך לא להכריע בעניינן. סמכות זו הופקדה בידי העם הפלשתיני באמצעות נציגיו במועצה הלאומית הפלשתינית (מל"פ) לאחר הרפורמה הארגונית או במשאל עם, כפי שסוכם בין החמאס לפתח. משמעות הדברים - מו"מ מדיני עם אבו מאזן ונציגיו הינו אשליה בלבד.

לא לחינם מבקשים הפלשתינים לדלג על כל שלבי הסדר הביניים ולגשת ישירות להסדר הקבע. בדרך זו הם מעוניינים לחמוק מהתחייבותם לפרוק תשתיות הטרור ולהפסקת ההסתה ולזכות בנקודות בזירה הבינלאומית על נכונותם להידבר עם ישראל. כניסת ישראל למלכודת הדבש של הסדר הקבע לא תקדם את האינטרסים הישראלים, אלא תשחק לידי הפלשתינים שיוכלו לנצלה כבסיס להשגת הכרה בינלאומית בהנהגה הפלשתינית. בהיעדר הזדמנות ופרטנר אמיתי למו"מ חייבת ישראל להקפיד על השורות הקטנות של הסדר הביניים, ובראש ובראשונה על פרוק תשתיות הטרור לפני כל התקדמות במו"מ. ויתור על דרישה זו משמעותו השלמה ישראלית עם מציאות של טרור ההולכת ומסלימה.