לאחר שעברנו להתגורר בלונדון נאלצתי לעבוד לפרנסתי כנהג מונית. לא פשוט לאיש היי-טק בכיר, שהנהיג בישראל פרויקטים גדולים, לעבור להנהגה של מכונה בעלת 4 גלגלים, מה עוד שלא היה בה מערכת הפעלה חלונות (ואולי עדיף שלא...) אבל היה זה כורח המציאות, האמנתי ש "פרנסה משמיים", ולמדתי להשלים עם המצב. להורי בישראל סיפרתי שאני "עצמאי". על-מנת להינפש מהעבודה השוחקת, קבעתי לי את יום רביעי בשבוע כיום חופשה, והקדשתי אותו ללימודי קודש. באותה שנה, פורים חל ביום ראשון ואני תכננתי להקדיש את יום רביעי ללימוד מעמיק במדרשי חז"ל על מגילת אסתר על-מנת שיהיה לי מה לספר לילדים בסעודת פורים.
בליל שלישי, טרם עליתי על יצועי, צלצל הטלפון בביתי, ומשפחה משכונת "סטמפורד היל" ביקשה שאקח אותם למחרת בבוקר לשדה התעופה, לטיסה לארה"ב. סירבתי בתוקף, והסברתי שמזה מספר שנים אני לא עובד בימי רביעי, אך אב המשפחה גילה עקשנות יוצאת דופן וטען שאין מישהו אחר שייקח את אשתו וילדיו לשדה התעופה. הוא הוסיף שכיוון שאנו בחודש אדר שבו מרבים בשמחה ובמתנות לאביונים, הם ישלמו לי ביד נדיבה. ברגע של חולשה הסכמתי, וכשהתאוששתי כבר לא יכולתי לחזור בי. קבענו שאגיע לביתם למחרת ב-09:00 בבוקר.
הבוקר התחיל נפלא, שמש חמימה ולבבית, דבר נדיר בלונדון, ליטפה את פני, ואני קיוויתי לסיים את המשימה שלקחתי על עצמי במהירות, ולהספיק להגיע לכולל עד הצהריים. ילדי המשפחה לא פסקו לרגע מלשיר שירי פורים, עובדה שחיממה את לבי והתחלתי לחשוב שאולי עשיתי עסקה טובה. בין שיר לשיר הספקתי לקלוט שאבי המשפחה הוא אחד הגבירים העשירים ביותר באנגליה, והמחשבה על הבונוס שהובטח לי כבר התחילה לרקד במוחי.
בדרכנו לנמל התעופה, אירע לי מקרה שגרתי: התפוצץ במכוניתי אחד מגלגלי הרכב. עצרנו, למורת רוחם של נוסעי קצרי הרוח, החלפתי את הגלגל שנפגע בגלגל הרזרבי.
אלא שכאשר בהמשך הנסיעה נשמע לפתע קול נפץ נוסף מכיוון הגלגלים, היה זה למעלה מיכולת הסבל של הנוסעים הממהרים.
ברדתי מהרכב, נוכחתי לראות שגלגל נוסף מצא את מותו דווקא עכשיו, כאשר אין לי גלגל רזרבי נוסף. בהכירי את המצב ידעתי כי אין לי ברירה אחרת זולת לעזוב את הרכב ה"תקוע", לפנות לתחנת דלק סמוכה, הרחוקה מעימנו במהלך של עשר דקות, ולרכוש גלגל מתאים.
מה אומר לכם? נוסעי הרעיפו על ראשי ברכות למכביר: "שתהיה לי בריא" זעקה אם המשפחה, אשר איחור הטיסה הילך עליה אימים, "מדוע אינך מציין בראשית הדרך כי אין אוויר בגלגליך?"
עוד טענות "צודקות מאוד" שכאלה האשימוני במצב, אך בלית ברירה, עשיתי את הדרך לתחנת הדלק, רכשתי גלגל, ושבתי אל הרכב. הנוסעים שלא הצליחו לעצור מונית אחרת, זיכו אותי בקבלת פנים חמה ורותחת...
התקלה תוקנה והמונית פתחה בשעיטה מהירה לשדה התעופה, כשמאחור ומהצדדים האיצו בי קולות חסרי סבלנות למהר, יען כי זמן הטיסה קרוב. התפללתי בכל לבי שנצליח להדביק את הקצב, אלא שלפתע, כמו בחלום בלהות, נשמע במכוניתי צליל צורם מאוד ולאחריו נפצי זכוכיות...
היינו המומים, אך זו הייתה מציאות. משאית שלפני, שהובילה סלעים, חרקה בעצירה שלא מן המניין, וכתוצאה מכך נחתו על שמשת החלון הקדמי מטר של אבנים וניפצוה לרסיסים.
ויכוח קצר ביני לבין הנוסעים העלה פשרה, אמשיך לנסוע בשמשה מנופצת, אך קודם לכן אעצור לקחת את פרטי נהג המשאית.
חרון-אפה של הנוסעת וילדיה גאה. זו סיננה מבין שיניה מתוך לחץ נפשי, כי לא אעז לבקש תשלום עבור הנסיעה. בעמקי לבי שמחתי על הדרישה הצנועה, סברתי כי עוד אצטרך לשלם להם עבור המאסר במוניתי...
אחר דין ודברים עם נהג המשאית, ביקש זה האחרון לראות את הנזק במו עיניו, קרב למכוניתי וזכה אף הוא בזר ברכות שנשלפו במיוחד עבורו...
אחר עיכוב של עשרים דקות שוב יצאנו לדרך. אטמתי את אוזני מלשמוע את הדיבורים שמילאו את הרכב, אחזתי בהגה ולחצתי על הדוושה בכל כוחי. השעון נתן לי תקווה כי נספיק עדיין להגיע זמן סביר לפני הטיסה.
על-מנת להפיג את פקעת העצבים ברכבי עליתי על נתיב המיועד רק לנסיעת רכבי חירום. לא הייתה זאת הפעם הראשונה שעברתי על "עבירת תנועה" זו, אך הפעם הבהבו מולי אורות בלתי רצויים, ושוטר רחב כתפיים וחמור סבר הורה לי לעצור את הרכב בשוליים. בניע אצבע סימן לי לצאת ולתת דין-וחשבון על מעשי.
השמשה המנופצת, התסיסה שברכב, ההצטדקויות שבפי, כל אלה לא שינו את סבר פניו הנוקשה כפי שלא הצרו את רוחב כתפיו.
התחננתי בפניו כי יואיל לשחררני לשעה קלה, עד שאביא סוף-סוף את נוסעי ליעדם, הסכמתי להשאיר בידיו את תעודותי וכל כספי, אך דברי נפלו על אוזן אטומה. עשר דקות יקרות ירדו לטמיון. שבתי אל הרכב והתנעתיו בפעם החמישית לנסיעה זו. הקיטור שמאחורי כמעט ופסק, מהלחישות הכבויות הבנתי כי מצויים הם בשלב שלאחר יאוש...
הגענו לנמל התעופה, השעון הורה על כך שהמטוס בו אמורים היו ידידי להיות המריא זה עתה. בתנועות רשלניות וכבדות פנו ללא אומר להוציא את חבילותיהם מהרכב. אצתי לסדר להם מקום בטיסה של חברת תעופה אחרת שהתעתד להמריא לאמריקה בעוד כשעתיים. הצלחתי בס"ד לסדר זאת על-ידי פרוטקציה שהפעלתי, דרך חבר שעבד בחברה זו.
הודעתי להם על הטיסה החלופית כשעיני נעוצות בקרקע, ברחתי כל עוד רוחי בי מהטרמינל, מבלי לקבל פרוטה על נסיעה זו. נשמתי לרווחה כשמצאתי את עצמי לאחר פרשייה מוזרה זו: התפוצצות גלגל אחר גלגל, התנפצות שימשה בנסיבות כה נדירות, קבלת דוח, וכל זה בנסיעה תמימה אחת... תפקידים רבים היו לפני בטיפול במכוניתי הפצועה, ויתרתי על הלימוד וקיוויתי שיומי יסתיים בכי טוב.
בעודי בדרכי חזרה ל"סטמפורד היל" נרעשתי כולי לשמע קריין החדשות המודיע בקול רועד על נפילת המטוס... ראשי הסתחרר וידיי רעדו. "ריבונו של עולם", זעקתי, "מה גדלו מעשיך, מה מאוד עמקו מחשבותיך...". גרוני נחנק מדמעות, לא ידעתי את נפשי. נוכחתי לראות עין בעין בהנהגה המופלאה של השם יתברך.
הבנתי כי נוסעי אוהבי (והפעם, לשם שינוי, נכונים הדברים...) אמורים לטוס עם "בריטיש ארווייס", בעוד שבני משפחתם סבורים כי נפלו חללים בטיסה של "פאן אמריקן"... שמתי פעמי לעבר הבית ב"סטמפורד היל", כדי לבשר על נס ההצלה. הפעם, ברוך השם, עברה הנסיעה במהירות וללא הפרעה.
את הדלת פתחו לי בני משפחה חיוורים כסיד, אשר פחד אימים שיתק אותם מלשאול אותי מילה. נכנסתי פנימה, בזהירות רבה התחלתי לספר להם את סיפורי, על כך שיקיריהם ניצלו, וכי חיים כולם היום, ויפג ליבם מלהאמין לי.
כל שהצליחו לומר היה: "נס, נס פורים, נסתרות דרכי השם".
המשנה במסכת ברכות אומרת שלעתיד לבוא לא נברך "ברוך דיין האמת" כי אם "ברוך הטוב והמטיב". מסבירים חז"ל את כוונת המשנה, שעל אותם מקרים שבימינו אמרנו עליהם "ברוך דיין האמת", כי נראים היו לנו כצרה ומצוקה, עליהם עצמם נשוב ונברך לעתיד ברכת "הטוב והמיטיב", כי נראה שכל כולם היו רק לטובה. צריך לזכור שכל מה שהקב"ה עושה זה לטובה, גם אם בעיניים המצומצמות שלנו זה נראה רע.
עוד חשוב לזכור: אין צורך שייארע אסון חס וחלילה, בכדי שנדע שתקר במכונית בעיצומה של נסיעה, מכוון הוא משמיים, אין צורך שיהרגו בני אדם, חס וחלילה, בכדי שנסכים להודות שנפץ שמשיה מפתיע, או דוח מרגיז באמצע הדרך, הינם יד ה' ממעל...
עלינו לחייך באמונה ובהסכמה מול כל מה שקורה לנו, אף כי אינו מוצא חן בעינינו במבט ראשון, עלינו לשנן ולחזור ולשנן, באוזנינו באוזני ילדנו, כי הכול מאת ה', הטוב והמוטב, אף כי נפלאות בעינינו, הכל חסד ורחמים מאיתו יתברך שמו.
כמו בסיפור מגילת אסתר, נס ההצלה מגזירות המן הרשע, כל מקרה בפני עצמו נראה טבעי והגיוני, אך מבט מלמעלה על כל המאורעות מוכיח בעליל שיש יד מכוונת לדבר, יש השגחה. אין מקרה בעולם. אותיות 'מקרה' זה גם רק מה'. אם זו תהיה ההסתכלות שלנו, החיים שלנו יהיו הרבה יותר פשוטים ושלווים.
בוודאי לא בארצות הברית שנקראה בפי מהגריה היהודיים המזרח אירופים "א-געלדענע מדינה", מדינת הזהב
