שלום לך, חבר!

אבל כבד ירד היום על הרחוב הספורטיבי במגזר עם היוודע מותו של המאמן ושחקן העבר עזמי נסאר, שאימן בעבר את קבוצות אחי נצרת, בני סכנין ומכבי טמרה והיה מאז ומתמיד סמל לדו קיום בין יהודים לערבים.

במהלך הקריירה שלו כמאמן, קיבל עזמי לידיו את אימון נבחרת פלשתין ואף הוביל אותה לאליפות אסיה. בשנה האחרונה חלה הידרדרות במצבו הבריאותי ולמרות הכול, עד לפני חודש, ניתן היה לראות אותו מגיע למגרש הכדורגל בעילוט למשחקים של אח"י נצרת.

עזמי נאסר המאמן הישראלי של נבחרת פלשתין, היה אחד מחברי הקרובים ביותר. איש וחבר יקר אשר בכל שנות היכרותנו הוא מעמדת השחקן-מאמן ואני מעמדת העיתונאי, דאג תמיד לשמור על הגינות, יושר אך מעל לכל על החברות, חברות של אמת. לצערנו זו מילה שקצת נשחקה בתקופה המטורפת שבה אנו חיים כאן במדינה הקטנה שלנו.

עזמי ידע תמיד לשמור את הכול בפרופורציות. "זה רק ספורט" היה תמיד אומר לי במפגשנו התכופים, "תבוא איתי לעזה, תבין את החיים האמיתיים" היה אומר.

הייתי שם, הייתי שם עם המאמן הכול כך נערץ, במקום שהערצה לאדם היא בדרך כלל לא בראש מעיניהם של האנשים. ואהבו אותו, במיוחד שחקני הנבחרת הלאומית של פלשתין. אותם שחקני נבחרת ידעו מדוע הם אוהבים את המאמן הישראלי שבכל שבוע היה יורד מנצרת הרחוקה ושוהה יומיים שלושה רק כדי להכניס את שחקניו הנערצים לאווירה שאינה אווירת מלחמה ופיגועים, פרנסה וקיום. עזמי רצה רק להכניס בשחקנים, באוהדים וסתם בעמך פלשתין, קצת שמחת חיים כמו שרק הוא ידע לעשות והכי חשוב, לטעת באותם השחקנים ובציבור הפשתיני את החשיבה כי בצד השני יושבים בני אדם שבסך הכול רוצים לחיות כאן בשקט ובשלום ורק דרך הספורט והכדורגל אפשר וניתן להגיע לדו קיום ולהישגים מדיניים.

הכדורגל והאנשים היו בנפשו של האיש המיוחד הזה. עזמי תמיד היה אומר לי כי התרופה לכל החולאיים של הפוליטיקה העולמית זה רק דרך מפגשים משותפים בכדורגל בפרט וספורט בכלל.

אהבתי את האיש הזה, אהבתי אותו אהבת נפש. אדם וחבר שמעל הכול רצה לעשות טוב לכולם, רצה לקדם ולו במעט את הסיכוי לשלום ודו קיום אמיתי עם הפלשתינים והוא בכלל היה נוצרי, ורחוק מכל הפוליטיקות והאיבה.

הכול נעצר לפני שנתיים! היינו אמורים להיפגש בתל אביב, בדרכו חזרה מהאימון השבועי בעזה. הפגישה הזו מעולם לא התקיימה. עזמי נאסר החבר והאיש המיוחד הזה התמוטט במקום שהוא הכי אהב והכי היה מחובר אליו, הוא התמוטט על מגרש הכדורגל הבינלאומי של נבחרת פלשתין בעזה. משם החיים כבר נראו אחרת. מאבק בלתי מתפשר במחלת הסרטן שהתגלתה בראשו של האיש האהוב הזה.

הרבה שיחות-נפש היו לנו בשנתיים האחרונות, ניסיתי לדרבן אותו, להכניס בו אופטימיות שתמיד היתה בו, אך לאט לאט התחילה האופטימיות הזו להיכבות. דיברנו הרבה על החיים, על היופי בחיים, על הדברים הקטנים, על הפרופורציות שצריך לקחת בחיים.

אהבתי אותו אהבת נפש, אהבתי את האיש הזה שקודם כל היה חבר יקר ואוהב שלום ורק אחר כך היה איש כדורגל ופוליטיקאי לעת מצוא.

הכדורגל הישראלי פלשתיני וציבור שוחרי השלום איבד היום את אחד מחבריו הנאמנים והישרים.

לפני מספר ימים נסעתי כהרגלי בחודשים האחרונים לבקר את עזמי ששכב בבית החולים בנצרת. הפעם האחרונה שזכיתי לראות את החבר היקר הזה.

זה כבר לא היה עזמי נאסר שהכרתי, זה כבר לא היה האיש האופטימי והשמח. עזמי היה כבר מחוסר הכרה, נושם בכבדות בעזרת מכשירים. ידעתי שזו הפעם האחרונה שזכיתי לראות ובעיקר להיפרד מהאיש ומהחבר היקר הזה.

עזמי נאסר יחסר לכולנו הוא יחסר לשחקניו ולאנשי המגזר שכל כך היו מחוברים אליו, הוא יחסר לכולם כאיש שבנה ודאג לקדם את דו הקיום בין ערבים לישראלים ויהודים ובעיקר הוא יחסר לכולם כאדם וחבר. הוא יחסר לי כחבר יקר ואהוב, חבר אמיתי.

ש ל ו ם ל ך חבר יקר ! ! !