בעלי טורים פלשתינים מכים על חטא

במסגרת התגובות לתוצאות הבחירות בישראל וניצחון הליכוד, היו ברשות הפלשתינית מי שתלו את הסיבות לכך באסטרטגיה הקיצונית של הרשות הפלשתינית, ותבעו לשנות אותה כדי למנוע דבר דומה בעתיד.

ביקורת על האסטרטגיה הפלשתינית נשמעה מפי שר הפנים הפלשתיני, האני אל-חסן שאמר:

"על ההנהגה [הפלשתינית] לבחון את הנטייה של החברה הישראלית לימין. נראה כי החברה הישראלית לא הבינה את הפעולות והמטרות של הפלשתינים... עלינו ללמוד לקח מהתוצאות ולגבש מדיניות שתשכנע את האזרח הישראלי שאנו לא מאיימים על ביטחונו האישי... ושאנו באמת רוצים שלום צודק שיבטיח את הזכויות של העם הפלסטיני וכן ביטחון הדדי לשתי המדינות - הפלשתינית והישראלית..."[1]

ביקורת חריפה יותר נשמעה מפי עדלי צאדק, סגנו של נביל שעת', השר לתכנון ושת"פ בינ"ל אשר כתב בטורו הקבוע ביומון הפלשתיני "אל-חיאת אל-ג'דידה":

"העמידה האיתנה הפלשתינית לבדה אינה מספיקה [בכדי להפיל את שרון] והיה צורך במספר אלמנטים שיהפכו את העמידה האיתנה לאפקטיבית ומכריעה בניסיון לשנות את מפת הכוחות הפוליטיים במדינה העברית... אחד מהאלמנטים הוא [הצגת] אסטרטגיה פלשתינית מאוחדת שנושאת בחובה מסר לציבור הישראלי לפיו לא כל הישראלים ניצבים בפני סכנה ביטחונית, כי הכיבוש הוא המטרה וכי אנו משוכנעים שיש צורך להבחין בין מי שתומכים בכיבוש שטחי 67' לבין אלו שאינם תומכים בו, אינם מתנחלים [בשטחים אלו] ולא הורגים יחד עם צבא הכיבוש. מסר זה דורש אומץ פוליטי ואחריות...

העמדה הפלשתינית כיום לא היתה עונה אפילו על תנאיה של "מרצ" המובסת, אילו היא היתה מנצחת ועולה לשלטון. כל שלטון שיקום במדינה העברית ידרוש מאיתנו אסטרטגיה ברורה אשר צריכה לכלול לפחות [את העיקרון] שהפלשתינים אינם שמים להם למטרה את כל הישראלים. שרון הפיק תועלת מהעדר האלמנטים הנחוצים האלה ולכן הוא הרוויח למרות שנכשל [בתפקידו]. הוא ניצח [בבחירות] על חשבון דרך פעולתנו הלא מתוכננות והאמוציונאלית..."[3]

בעל הטור תופיק אבו בכר טען במאמר שכותרתו "הקיצונים הפלשתינים הצביעו לשרון פעמיים" כי מדיניותה של הרשות הפלשתינית היא זו שהעלתה את אריאל ששרון לשלטון, מאחר ונמנעה מלרסן את הכוחות הקיצוניים ולא הסכימה ליוזמת קלינטון. להלן קטעים מן המאמר:

"ההבנה כי יש סיבה להתרחשותם של דברים אינה חלק מן החשיבה הפוליטית הערבית למרות שהיא מרכיב עיקרי בחשיבה הפוליטית המודרנית בעולם כולו... העיתונים שלנו גדושים בדיבורים על ה"הגמוניה של הימין" בישראל ועל נטייתו של האזרח הישראלי לעבר המפלגות "הקיצוניות" כפי שהתברר בבחירות האלו [וכל זאת] מבלי לחפש את הסיבה לכך.

[הציבור הישראלי שהעלה את שרון לשלטון] הוא אותו ציבור ישראלי שהעניק למפלגת העבודה רוב מוחץ בבחירות 1992, לאחר שהיתה חמש עשרה שנים באופוזיציה ואשר נתן לה ייפוי כוח ללכת בדרך השלום. זהו גם אותו ציבור שהעלה לשלטון את מנהיג מפלגת העבודה בשנת 1999, ואשר באותה שנה נתן למפלגת העבודה 26 מנדטים, הוריד את הליכוד בפעם הראשונה ל-19 מנדטים ונתן לתנועת השמאל 'מרצ' 10 מנדטים...

מדוע השתנתה התמונה ואותו ציבור הצביע בבחירות הישירות לראשות הממשלה בתחילת שנת 2001 לטובת שרון, ואחר כך הצביע שוב בהיקף רחב יותר בבחירות האחרונות למפלגת הליכוד, עד כדי כך שמספר המנדטים שלו הוכפל [והדבר קרה] למרות שתקופת שלטונו של שרון היתה עדה למספר הרב ביותר של הרוגים ישראלים ולהאטה רבה במצב הכלכלי. מדוע הדבר אירע? האם מפני ש[הציבור הישראלי] נתקף פתאום בשיגעון? זוהי שאלה שרבים מתחמקים מלהשיב עליה.

הדבר ארע בשנים 2001 ו-2003, בשל מדיניותם של הקיצונים הפלשתינים ומשום שהמתונים בהנהגה הפלשתינית נרתעו מלעצור אותם בזמן הנכון... לו היינו מכריזים על רגיעה כשישה שבועות בלבד לפני הבחירות לראשות הממשלה ב-2001, שרון כלל לא היה עולה לשלטון. הצעה זו הועלתה בזמנו, והמתלבטים נרתעו מלנצל את הרגע ההיסטורי זה. הקיצונים הפלשתינים, והחמאס בראשם, הסלימו את פעולותיהם כדי למנוע מברק לחזור לשלטון מפני שחזרתו היתה עשויה להוביל להסדר מדיני עם ויתורים הדדים - דבר שהקיצונים מתנגדים לו בתוקף.

דחיפת החברה הישראלית לעבר הקצנה התאימה לתוכניתם הדמיונית וההרסנית של הקיצונים, והשאלה אותה יש לבחון ביסודיות היא, מדוע ההנהגה הפלשתינית הרשתה להם לעשות זאת - דבר שהפחית בכל יום שעובר את הסיכויים לעצור אותם.

דעתי היתה ועודנה שהיה צריך להודיע על רגיעה החל מיום 17.12.2000, יום לאחר [הצגת] יוזמת קלינטון, לצד הסכמה נחושה ליוזמה זו שהרי אנו היום משתוקקים ל[קבל את תוכנית] מפת הדרכים המכילה הרבה פחות מיוזמה הזו.

בהיסטוריה יש הזדמנויות וסכנות. כאשר רכבת ההיסטוריה עוברת את התחנה בה עצרה, אסור להסס אם לעלות עליה או לא. ההיסוס ברגעים היסטוריים מכריעים הוא קטלני. רגיעה והסכמה ליוזמת קלינטון [בטווח] זמן מספיק לפני הבחירות בפברואר 2001 היתה מונעת את עלייתו של שרון ואת הנטייה הגורפת לעבר הימין ברחוב הישראלי. לו שיחות טאבה היו מתרחשות מספר ימים לאחר הצעת היוזמה, פני ההיסטוריה הפלשתינית היו משתנים. זוהי עובדה שרבים בורחים ממנה...

הישראלים הביעו שלוש פעמים אמון בכוחות השמאל והמרכז שהיו עשויים להגשים עבורם את השלום. העימותים הקשים ביותר אירעו בתקופת שלטון השמאל והמרכז בעידוד הקיצונים הפלשתינים בעלי התוכניות הדמיוניות שהימין בישראל שבע רצון מהן. הישראלים זוכרים שבתקופתו של בנימין נתניהו היו הכי פחות עימותים ונהרגו הכי מעט ישראלים. הם גם זוכרים כיצד אירע ההיפך [הגמור] בתקופתו של פרס, ערב בחירות 1996, כאשר התפוצצו אוטובוסים בירושלים, בתל אביב ובאשקלון.

ההנהגה [הפלשתינית] יודעת היטב מי הכוחות המקומיים שהניעו את האלימות הזו, במטרה למנוע את עלייתו של שמעון פרס לשלטון באותו זמן. אילו פרס היה מצליח [לעלות לשלטון] - והוא הפסיד בהפרש של חצי אחוז - יתכן והוא היה משיג הסכם עם הפלשתינים עוד לפני סוף שלב הביניים במאי 1999, ויתכן והמועצה המחוקקת היתה מכריזה בזמנו על המדינה הפלשתינית. דבר שמפחיד את אלו המתנגדים לפתרון שיוביל להכרה בישראל וכן את הכוחות האזוריים ש[במצב זה] ידחקו לשוליים.

כל זה מובן אבל מה שאינו מובן, לי לפחות, הוא מדוע הרשות הפלשתינית אפשרה את ההתפתחויות המפחידות האלו שעומדות בסתירה למדיניות שלה? מדוע לא חתמנו על הסכם צללים עם מפלגת העבודה, תנועת מרצ, אנשי השמאל ואנשי השלום בישראל והכרזנו על רגיעה מוחלטת מספר שבועות - ולא ימים בודדים - לפני הבחירות. לו עשינו זאת אולי מספר גורמים במפה הפוליטית והמפלגתית בישראל היו משתנים..."[3]

__________________
1. אל-קדס, (רש"פ), 30.1.2003
2. אל-חיאת אל-ג'דידה (רש"פ), 30.1.2003
3. אל-איאם, (רש"פ), 5.2.2003