הווידוי שלא תשמעו מנחום ברנע

מאז נתבשרתי על זכייתי בפרס ישראל, לא ידעתי רגע אחד של התרוממות רוח נטו. נכון, הציפה אותי גאווה, אלא שהיא היתה מהולה במבוכה, שהזכייה בפרס רק העצימה אותה. בתוכי ידעתי: הפרס לא מגיע לי! עוד פעם שרת חינוך שמאלנית מודיעה לעיתונאי שמאלני, שהרכב של ועדת שופטים שמאלנית (קרשנבאום, אילנה דיין, ודב שנער), החליטה להעניק פרס. אני יודע שהסיטואציה שבה פרסים מחולקים ע"י שופטים שמאלנים ליוצרים שמאלנים, מעיקה...

יש עוד סיבה שמעיבה על גאוותי: הצטרפותי ליחידת התחתית של התקשורת הישראלית: "האתרוגיסטים". ברור לי שקיומה של יחידה כזו במדינה דמוקרטית היא חרפה שאין כדוגמתה. המשימה הבזויה שלקחנו על עצמנו היתה: לשמור על רודן מושחת שהתחייב לממש את האידיאולוגיה שלנו, אפילו שהבוחר השליך אותה לפח.

כשקראתי את נימוקי השופטים שהחליטו להעניק לי את הפרס, חייכתי חיוך מריר. "הוא משכיל לאורך השנים להיות פרובוקטיבי ומלא חמלה". חמלה?? אני?? הרי זוהי התחושה שלמדנו לדכא מול אחינו מימין. כבר באימונים הראשונים ביחידת האתרוגיסטים, למדנו ש"החמלה מדללת את האכזריות, עד כדי רפיסות". אמנון אברמוביץ' היה גוער בנו באימונים: "חמלה זה למפונקים".

אני מתבייש! לא בגלל שתמכתי בעקירת ישובים, זה מותר- אלא בגלל שהצטרפתי לעדר שתמך בהליך בלתי דמוקרטי בעליל. וכדי להוסיף חטא על פשע, האשמנו את אלה שניצחו בבחירות ובמשאל המתפקדים, שהפגנותיהם ומחאתם מוכיחות שהם - אבוי לאותה בושה!! - סכנה לדמוקרטיה. הם שניצחו בקלפי, סכנה לדמוקרטיה...

כדי להצדיק את ביטול תוצאות הקלפי, נופפנו בניירות שמסרה לנו מינה צמח. זה מציק לי. תמורת התחייבות של שרון לממש את הפנטזיה המדינית/פוליטית שלנו, התכחשנו לשבועתנו, הפקרנו את משמרתנו, והענקנו לו שירותי ליווי תרתי משמע. אני מודה: לא עמדתי בפיתוי. גם עקירת ישובים, וגם ריסוק הליכוד? - היינו כחולמים!

ידעתי ששרון "ניחן בגמישות ערכית ואידיאולוגית מפחידה בציניות שלה, וביכולת לקשור בריתות מעבר לקווי ההפרדה המפלגתיים" (נחום ברנע [ידיעות אחרונות, 12.3.07]), ובמילים פשוטות, ידעתי שהוא טיפוס בוגדני. ועם טיפוסים כמוהו אנשים הגונים לא עושים עסקים. אלא שפתאום התבררה לי האמת העצובה: רק שרון יכול.

אמנון אברמוביץ' הניף את הנס, ואני התייצבתי. ההיסטוריה הציבה בפני דילמה אכזרית: תמיכה בגירוש מתנחלים ע"י רודן שרמס כל מכשול דמוקרטי, או המתנה לאישור האזרחים באמצעות הקלפי. זיקפתי האידיאולוגית דחפה אותי להצטרף ל"אתרוגיסטים".

היה לי קשה. ידעתי שבדמוקרטיה, לא כל האמצעים כשרים. אבל גם ידעתי שאמנון אברמוביץ' צדק כשאמר, שבאמצעים דמוקרטיים, עקירת ישובים לעולם לא תתממש. אחרי משאל המתפקדים, חששתי ששרון יכבד - כפי שדרש מ"המורדים" - את פסיקת המצביעים. לא האמנתי למראה עיני, כשראיתי אותו מתעלם מהתוצאות, ועוד יותר לא האמנתי על עצמי שתמכתי במעשהו בשמחה.

אני בטוח שתמיכתנו ברודן מושחת תיזכר לדיראון עולם, ובעוד כמה שנים, סטודנטים לתקשורת יילמדו, שהתקופה שבה גוננו על הרודן עד שקרס, והמלכנו תחתיו עבריין סידרתי - תילמד כתקופת החושך של התקשורת בישראל. ואני בתקופה הזו - דווקא אני, ודווקא בתקופה הזו!! - קיבלתי פרס. מה שמוכיח שהייתי מהבולטים שבכלבי החצר.

בבקשה אל תראו לי סקרים. המיקום של ביבי והליכוד גורם לי להזיע...