הדם והדמים

לאחרונה התפרסמו בציבור מסמכים מתוך ארכיון השירותים החשאיים הבריטיים, המתעדים את היות טדי קולק - מעמודי הממסד השולט בהנהגת מפא"י של בן-גוריון - מודיע שהסגיר לידי הבריטים יהודים מארגוני המחתרת, ביודעו שעל ראשי המוסגרים מרחפת הוצאה להורג בידי הבריטים.

דפוס התנהגות זה - של העמדת האינטרס המפלגתי מעבר לדאגה לחיי יהודים עד כדי נכונות להקריב חיי יהודים כדי לקדם אינטרס זה - אופייני למשטר מפא"י תחת בן-גוריון. ביתר שאת ובצורה אכזרית ביותר בא הדבד לידי ביטוי בתקופת מלה"ע 2, שאותה ניצלו בן-גוריון וחבריו לקדם את האינטרסים שלהם, על חשבון חיי יהודי אירופה.

להלן פרטי פרשה אחת מתקופה זו, שגם בה לכאורה משחק טדי קולק תפקיד כמבצע העבודה השחורה מאחורי הקלעים לטובת בן-גוריון. מדובר במה שידוע בקרב ההיסטוריונים של התקופה כ"אירופה פלאן" - "תוכנית אירופה". הרקע ההיסטורי הוא כלדהלן:

בסוף 1942 הושמד כבר חלק גדול מיהודי מזרח אירופה. ההשמדה שבוצעה עד אז ללא מחאה ציבורית רצינית הגיעה סוף סוף לדעת הקהל העולמית. המצב הגרמני בחזית הורע ביותר - התבוסה באל-עלמיין, תחילת מתקפת הנגד הגדולה הסובייטית בסטלינגרד.

בקיץ של שנת 1942 הצליחה "קבוצת העבודה" בסלובקיה, בראשותו של הרב וייסמנדל, לערוך עסקת שוחד עם דיטר ויסליצני, נציג האס.אס. בסלובקיה, ולהציל באמצעותה עשרות אלפים מיהודי סלובקיה מהמשך השילוחים לאושוויץ. בעקבות הצלחה זו עלה במוחו של הרב וייסמנדל הרעיון לנסות את המודל של סלובקיה על שאר אירופה:

"...ואמרתי בלבי... הלא ראינו עין בעין כי יש דרך של פיצוי ופיתוי אצל הגרמנים הרשעים לבטל הגזרה למען אחב"י שנשארו במדינה... ואם כן עלינו החיוב מוטל לנסות את דרך ההצלה הזאת למען ב' או ג' מליונים יהודים שחיים עדיין בשטח הזה של מלכות הרשעה בכלל" - הוא כותב בספרו "מן המיצר".

באמצעות יהודי בשם הוכברג שהיה בעל קשרים אצל משתפי הפעולה עם הגרמנים בשלטון הסלובקי, פנה לויסליצני בהצעה למתן שוחד כספי כדי לבטל את גירוש היהודים למחנות המוות. ויסליצני נסע לברלין וחזר עם הסכמת הממונים עליו. במשך החודשים הבאים מתנהל מו"מ משולש: "קבוצת העבודה", הצמרת הנאצית, ההנהגה הציונית של הישוב בארץ ישראל.

באמצע ינואר נשמעות כבר תביעות מפי מעטים בקרב הממסד לקיים דיון מיידי על ההצעה. תביעות אלו זכו למקלחת צוננת מפי המנהיגות. האיש שנבחר על-ידי בן-גוריון לכהן כיו"ר ועד ההצלה, והאמור בתוקף תפקידו לרכז את מאמצי ההצלה, יצחק גרינבוים, אומר בישיבת הועה"פ הציוני ב-18.1.43:

"...התחיל להשתלט בא"י הלך רוח שאני חושב אותו מסוכן מאוד לציונות... איני יכול להבין... איך אפשר שבאסיפה בירושלים יקראו לי: אין לכם די כסף, תקחו את כספי קרן היסוד... חשבתי לי לחובה לעמוד בפני גל זה... וכששאלו אותי: הלא תוכלו לתת מכספי קרן היסוד להצלת היהודים, אמרתי: לא! ואני אומר עוד פעם: לא!... ידידים מלמדים אותי, שאם גם נכונים הדברים, לא צריך לגלותם ברבים... איני יכול להסכים להם... הציונות היא למעלה מהכל".

כספי קרן היסוד הם כספים שתרמו יהודי הגולה לישוב בארץ ישראל. עתה כשהתהפך הגלגל, והיהודים בגולה זקוקים לכספים להציל את חייהם, מסרב המנהיג הציוני לתת אותם. כי "הציונות היא למעלה מהכל". חוקר השואה, שבתאי בית-צבי (בספר "הציונות הפוסט-אוגנדית במשבר השואה"): "קיימות הוכחות למכביר... כי גרינבוים ביטא את מה שהם (חבריו) הרגישו בסתר לבם, וגם חשוב יותר, את מה שהדריך אותם במעשיהם".

מנחם בדר, מראשי המשלחת של ועד ההצלה בקושטא, מגיע לארץ לביקור, ונושא דברים בישיבת הועה"פ של ההסתדרות: "ישנה הצעה לכופר נפש בסלובקיה... הצעות אלו מצריכות סכומים עצומים... כלום בני חורין אנו להתעלם מהן?"

ב-24.2.43 משמיע ב.ג.בישיבת מרכז מפא"י באופן ברור את דעתו השלילית על ההצעה לפדות את יהודי אירופה תמורת כסף: "שוחד למנוע גזירות - לכך אין הסוכנות יכולה לתת כסף". לעומת זאת: "אם יש לאחר השחיטה פלוגות של חלוצים - צריך לעזור להם".

ב-10.5.43 נפגש ויסליצני עם גיזי פליישמן ואנדרי שטיינר, שניים מן הבולטים ב"קבוצת העבודה" ומעלה בפניהם את ההצעה המפורטת שהתגבשה בינתיים על דעתו של הימלר, ושנודעה כ"אירופה פלאן" ("תוכנית אירופה"):

"א. ביטול הגירוש למחנות המוות מכל ארצות אירופה. לא כולל את גרמניה, אוסטריה ופולין.
ב. ביטול ההשמדה בפולין.
לסעיף א' יש סעיפי משנה:
1. עד 10.6. יופסקו הגירושים למחנות.
2. תמורת 2-3 מיליון דולר יבוטלו הגירושים הללו לחלוטין.
3. עד ה-10.6 יש לשלם 150,000-200,000 דולר. עם קבלת דמי הקדימה הללו, יפסקו הגירושים לחודשיים נוספים עד 10.8.
4. במשך חודשיים אלו יקבעו פרטי התשלומים הבאים. לגבי סעיף ב', ביטול ההשמדה בפולין, יש לנהל מו"מ נפרד, ומחיר הסדר כזה יהיה לפחות כמו לגבי סעיף א'.

ב-11.5.43 שולח הרב וייסמנדל במכתב את פרטי ההצעה. ב-12.5.43 הוא שולח מכתב נוסף: "כבר שילמנו יותר מדי מס דמים. יצאנו את ידי חובתנו במידת ההצטרפות יותר מכל העמים" (זאת בהתייחסו למכתב מפורסם של שוולב הנוגע לשלב הקודם של השוחד להצלת יהודי סלובקיה). גיזי פליישמן כותבת אף היא: "אסור לכם לעזוב אותנו לנפשנו".

ב-13.5.43 מדבר בדר הנמצא בביקור בארץ, במזכירות הועה"פ של ההסתדרות: "אמנם ההצעה נושאת את הגושפנקא של הרבנים...אבל היא באה מקבוצת אנשים קטנה, בה מרוכז כוח גדול...אף פעם לא נוכל להצדיק את דבר סירובנו."

ב-17.5.43, בישיבת הועה"פ הציוני, עונה גרינבוים לבדר: "... שאינו רואה אפשרות כספית למלא את דרישות סלובקיה".

ב-31.5.43 כותב הרב וייסמנדל: "... דעו כי דין נפשות אשר אתם דנים עליו לא דן עוד בית-דין בעולם... אם חס ושלום... ויגיע עשרה ביוני ולא נסלק מעות קדימה... ועשיתם רעה אשר כמוה עוד לא נהייתה... יש להציל נפש בעד ב' או ג' ארוכים ("ארוך", שם הקוד לדולר - ש.ק.)... אנחנו מפילים תחינה ובקשה לפניכם בעינים זולגות דמעות... אלמלא היה בכוחנו לתת נשמה באלו האותיות, מה טוב היה... אז היינו משביעים עליהם לאמור: בואו לפני אחינו בני ישראל...במקומות החירות. ואמרו לפניהם, ובכו לפניהם, וצעקו לפניהם. על נפש הזקנים והזקנות... ועל נפש מאות אלפים ילדים היפים, ילדים טהורים שנרצחו במחנות... על נפש אלפי אלפים שנחנקו ע"י תמור עשן של הרג מרצח בבתי חנק. ובכח נפשותיהם עוררו רחמים בלב אחינו בני ישראל."

ב-11.6.43 נפגשים חברי "קבוצת העבודה" פעם נוספת עם ויסליצני, והוא מפרט לפניהם את הארצות מהן יפסק הגירוש: צרפת, בלגיה, הולנד, רומניה, בולגריה, יון, הונגריה. גיזי פליישמן מדווחת על הפגישה ביום קיומה.

בסלובקיה מסכים בינתיים ויסליצני לדחות את תאריך קבלת דמי הקדימה ל-1.7.43, ומבטיח שהגירושים לא יחודשו עד ל-10.7.43. אם עד אז לא יגיע הכסף ייסע לפריס להמשיך את הגירושים מצרפת.

ב-18.6.43 כותבת גיזי פליישמן: "אם לא נקיים מה שקיבלנו עלינו אז יהיו תוצאות נוראות". ב-24.6.43 דנים בישיבת הועה"פ הציוני ב"אירופה פלאן". ב-27.6.43 דנים בתוכנית בישיבת הנהלת הסוכנות. קפלן מזהיר: "יש סכנה במתן כספים המיועדים לבניין הארץ למטרות אחרות". ד"ר שמורק מציע לדחות את כל העניין.

ב.ג. מסכם "שהחברים תומכים בעמדת שמורק". ויסליצני דוחה בינתיים את סיום המו"מ ל-20.7.43. ב-13.7.43 כותב הרב וייסמנדל: "בכל אלפי שנים של גלות ישראל לא נתרחשה עוד הזדמנות כזו להציל נפשות בדמים במידה מרובה כל כך".

ב-3.8.43 משגרים חברי המשלחת בקושטא מכתב לסוכנות היהודית, לועד ההצלה ולועה"פ של ההסתדרות: "... והננו אומללים על אשר לא שכנענו אתכם בזמן... תעזבו לרגע את כל עבודתכם ותעזרו להציל, טרם ירד על הכל המסך". בדר מאיים לפרסם ב"משמר" את מכתביו של וייסמנדל כדי להביא לתודעת הציבור את המתרחש וליצור לחץ ציבורי על בן-גוריון.

ב-24.8.43 מתכנס מרכז מפא"י. האפט מבקש מב.ג. שלא יכעס, אך "מדוע אי אפשר להעמיד לרשות פעולה זו כמו לרשות העלייה או לרשות ההתישבות חצי מיליון לא"י... ואני אומר שאין זה הרבה". ב.ג. נוזף בהאפט: "למה תביא הדברים בצורה כזאת, מה הדבר הזה, האפט?... הסוכנות היהודית זוהי אורגניזציה של כלל ישראל לבנין א"י... יכול להיות שהצלת עוד יהודים... זה חשוב... אבל מוכרחה להיות אורגניזציה אחרת וכספים אחרים".

בסוף אוגוסט משך הימלר ידיו מ"אירופה פלאן". ויסליצני מוסר בראשית ספטמבר ל"קבוצת העבודה" שאי אפשר לקיים מו"מ רציני עם צד שדחה, וחזר ודחה מועדים שנקבעו, ושלא העלה הצעות של ממש.

בה` אייר תש"נ, עת ביקר אנדרי שטיינר - מראשי "קבוצת העבודה" בסלובקיה, ומי שהחליף את הוכברג וניהל, בהנחיית הרב וייסמנדל, את המו"מ עם ויסליצני - בישראל ושהה באותו יום אצל אחותו המתגוררת בנהריה, ראיינתי אותו על תקופת פעילותו בסלובקיה. הראיון המוקלט נמשך שעתיים והתנהל באנגלית.

לשאלתי מדוע נכשלה "אירופה פלאן", ענה שטיינר: "התוכנית נכשלה משום שהכסף הדרוש לא סופק". בראיון עמי סיפר לי עוד אנדרי שטיינר, בהקשר לאותה תוכנית: "אני זוכר שסלי מאייר כתב לגיזי פליישמן: אני לא מאמין שהגרמנים יעמדו בדיבורם. אז גיזי אמרה לי: מדוע לא נגיד לויסליצני: ארגון הג'וינט לא מאמין שתעמדו בדבורכם. עשו משהו שיוכיח את אמינותכם. ואני הצעתי משלוח של ילדים. אלף ילדים מפולין ישלחו לפלשתין. אז שמעתי לראשונה את שמו של המופתי. ויסליצני אמר לי שהוא מסוגל אולי להוציא אלף ילדים מחוץ לפולין, אבל לא לפלשתין, כי המופתי משתף פעולה עם הימלר והוא לא ירשה זאת."

ש: "אתה זוכר מתי זה היה?"

ת: "אני חושב שבשנת 1943. זה כבר היה כאשר היו לנו המגעים בקשר ל`אירופה פלאן`. מבצע הילדים היה אמור להיות ההוכחה לאמינותם של הגרמנים. ולא הצלחתי לקבל כסף עבור המבצע הזה של הצלת הילדים מפולין!! (תדהמה בקולו - ש.ק.) הילדים הגיעו לטרייזנשטאט. נודע לנו על כך לאחר המלחמה. ראשי המחנה בטרייזנשטאט אמרו לנו שלפתע החלו להגיע ילדים מכל רחבי פולין. הגרמנים האכילו אותם יפה מאד, קיבלו בגדים יפים. הילדים חיכו בטרייזנשטאט כחודש, חודשיים."

ש: "כמה כסף נדרש להצלתם?"

ת: "אני חושב שביקשו 200,000 דולר... ולא קיבלנו אף גרוש... אני טיפלתי בזה אישית עם ויסליצני. הוא היה מעונין בעסקה. הוא היה מעונין להוכיח שיעמוד בדבורו אם אנחנו נעמוד בדיבורנו לשלם את הכסף. אני בטוח לחלוטין שאם הייתי נותן אז לויסליצני את הכסף, היו שולחים את אלף הילדים למקום כלשהוא, שוייצריה או מקום אחר, מחוץ לשליטת הגרמנים". עד כאן דברי שטיינר על התוכנית מנקודת מבטו בסלובקיה.

מסכם הרב וייסמנדל בספרו: "מר האמת ואיום, על הזעק לרחמים מן תהום הדם, שעלה לשווא למרום הדמים".

זאת תמצית הפרטים ההיסטוריים על "אירופה פלאן". יש לה אבל צד אפל אחר. הכסף. כאן מעורב טדי קולק. ברור שדמי הקדימה בסך 200 אלף דולר לא הגיעו לסלובקיה ומשם להימלר דרך ויסליצני. כך אבדה ההזדמנות לעמוד על טיב כוונותיו של הימלר האם באמת ניתן היה להציל מיליונים מיהודי אירופה. אבל מה עם הכסף עצמו?

גירסאותיו של פרופ` יהודה באואר - ההיסטוריון מטעם של הממסד הציוני בנושא השואה - בעניין זה משתנות. במחקר מ-1981, הוא כותב: "בקיץ העבירה הסוכנות לקושטא 50,000 ליש"ט (שווה ערך לסכום המקדמה שדרש הימלר - פ.א.) אך איחרו את המועד".

ב"אוניברסיטה משודרת", הוצאת משרד הביטחון, 1983, הוא כותב: "מתחילים להעביר לקושטא 50,000 ליש"ט... ו-15,000 ליש"ט ראשונות מועברות מקושטא לסלובקיה... בסופו של דבר הכסף אומנם הגיע. כנראה שלא מסרו אותו לידי הנאצים, משום שבחודשים מאי-יוני מתחילים אלה לגלות היסוס בקשר לתוכנית".

ד"ר דינה פורת, במאמר בהארץ, 1984: "לאחר התלבטויות והיסוסים רבים החליטה הנהלת הסוכנות ביוני 1943 שלא להחמיץ את הסיכוי... ולשלם בשיתוף עם הג`וינט את דמי הקדימה... 200,000 דולר. הכסף הועבר, בהוראתו של שרתוק".

פרופ` באואר, ב-1984: "בראשית אוגוסט העבירו אנשי קושטא את כל הכסף לסלובקיה, כפי שד"ר פורת כותבת במאמרה".

טדי קולק, בספרו "ירושלים אחת": "אחוז גבוה להפתיע של סוכני אויב עבד אתנו מתוך יושר גמור. המקרה היוצא מן הכלל היחיד שבו אני נזכר, אירע באוגוסט 1944, זמן רב אחרי שעזבתי את איסטנבול, כאשר 150 אלף דולר נשלחו לגיזי פליישמן בידי אחד הסוכנים הכפולים. שבועות אחדים אחרי כן נודע לנו, שהיא הוצאה להורג. לא שמענו יותר דבר על הסוכן ולא התברר לנו מה קרה לכסף".

בספרה "מנהיגות במלכוד" כותבת דינה פורת, בהסתמכה על ספרו של קולק: "נשלחו מקושטא, מופקדים בידי סוכן כפול כ-100,000 דולר...קולק טועה בשנה ומוסר שהסכומים נשלחו באוגוסט 1944. אך בתאריך זה כבר לא היה קולק בקושטא".

דבריה לא מובנים. קולק הרי לא כותב שהוא היה זה שמסר את הכסף אלא "היה זה זמן רב אחרי שעזבתי את איסטנבול". מלבד זאת, הוא מדבר על 150,000 דולר.

כל האמור עד כאן, אינו עולה בקנה אחד, אם לדבר בלשון המעטה, עם המסמכים והעדויות המופיעות במחקרים הרלוונטיים.

בשיחה טלפונית שקיימתי עם פרופ` באואר, בנסותו לדחות את ביקורתי על בן-גוריון ומנהיגות הישוב, אמר לי: שחקר ומצא שכספי השוחד אכן יצאו מן הארץ והגיעו לקושטא, והוא דיבר בזמנו עם בדר, ברלס ופומרנץ. כל השלושה אמרו לו שהגיעו חמישים או ששים אלף ליש"ט מן הארץ. הם חילקו את הכסף למספר חלקים ושלחו את הכסף באמצעות שליחים לסלובקיה. לדבריהם, הלך כל הכסף לאיבוד. שאלתי את באואר, איך יכול להיות שכל השליחים, שהיו ידועים בנאמנותם בהעברת כספים, איבדו דווקא את הכסף הספציפי הזה; מי היו השליחים הללו. הרי עבדו כל השנים עם מספר מצומצם וידוע של שליחים.

באואר: אנשינו בקושטא עמם דברתי לא זכרו את שמות השליחים. על הכספים השוטפים שנשלחו לסלובקיה, כותבת נעימה ברזל, במחקרה על "קבוצת העבודה": "סכומי הכסף שנשלחו...מקושטא לברטיסלבה אכן הגיעו... אישורי קבלתם החתומים חזרו עם השליחים והועברו למנחם בדר. על הקבלות חתומים אישית חברי ההנהלה הציונית, גיזי פליישמן, אוסקר נוימן ומשה דקס".

פרץ רבס, ברח מסלובקיה להונגריה בשנת 1942. בהיותו בהונגריה היה פעיל בענייני הצלה. בראיון שערכתי עמו סיפר: השליחים שהעבירו את הכספים מקושטא להונגריה ולשאר ארצות אירופה הכבושות היו אמינים במאה אחוז. אינני זוכר שום מקרה שבו לא ביצעו מלאכתם נאמנה.

גם ממאמרים אחרים העוסקים בנושא זה עולה תמונה דומה. עצם העברת הכסף לקושטא הגיונית, לאור הלחץ שהופעל על בן-גוריון להיענות בחיוב ל"אירופה פלאן" ולא לאבד את ההזדמנות להציל מיליוני יהודים. בייחוד לנוכח האיום לפרסם בציבור את מכתבי הרב וייסמנדל. אך תמוה כיצד דווקא במקרה זה, הלכו לאיבוד כל החבילות, שהכילו יחדיו 50,000 לא"י. כל המלחמה הועברו כספים בנאמנות, וכאן מעלו בתפקידם כל השליחים? לא סביר.

ב-22.8.89 התקשרתי טלפונית למר קולק ושאלתי אותו אודות הכסף. תשובתו: "אני לא זוכר. זה הרבה זמן. אין לי עניין בעסק ההוא. מי שיכול לדעת זה וניה הדרי".

וניה הדרי (פומרנץ), חבר המשלחת לקושטא, אמר לי בטלפון: "אני לא יודע את התשובה. לא מעוניין להמשיך את השיחה. אני לא יכול לעזור לך בזה. לא אתעסק בזה".

מן העדויות והמסמכים בנושא עולים בבירור מספר דברים:

א. בן-גוריון התנגד ל"אירופה פלאן" ולא רצה להעביר את דמי הקדימה שדרש להימלר.
ב. עקב הלחץ עליו והאיום לפרסם בציבור את סירובו להציל יהודים, הוא הסכים לשלוח את הכסף לקושטא.
ג. טדי קולק שהיה באותה עת בקושטא היה נאמנו של בן-גוריון.
ד. האפשרות שהשליחים שהעבירו כספים במשך כל שנות המלחמה מעלו בשליחותם דווקא במקרה זה, מה עוד שמדובר ע"פ העדויות במספר חבילות - קלושה ביותר.
ה. כספי השוחד לא הגיעו להימלר.
ו. המשלוחים לתאי הגזים נמשכו.
ז. הכסף איננו.

איפה הכסף?