מינויה של ביניש לתפקיד נשיאת ביהמ"ש העליון מהווה ציון דרך חשוב במגמה שהזדחלה לה לאט, בהדיקות, ובהתמדה בציבוריות הישראלית בשנים האחרונות: עיגון מעמדן של נשים (ללא כל אפליה מתקנת יזומה!) בעולם המשפט ובעמדות הכוח הנלוות אליו; כיום ניתן לומר על מערכת המשפט, שהיא כמעט המערכת היחידה שבה מתקיים שוויון מספרי בין שופטים לבין שופטות, בין עורכי דין לבין עורכות דין, ובין בוגרי תארים מתקדמים במשפטים לבין בוגרות תארים מתקדמים במשפטים.
לפני כ-100 שנה ויותר, עובדה "מדעית" היתה שאישה אינה יכולה לכהן כשופטת, לא כל שכן להיות עורכת דין ולא כל שכן בכלל ללמוד משפטים, או לרכוש איזושהי סוג של השכלה, בכלל.
נשים, לפני כ-100 או 200 שנה, כעובדה מדעית "ביולוגית", לא היו "כשירות" ללמוד שום סוג של לימודים גבוהים. מה שנתפס בעיננו כיום, ממרחק 100 שנה ויותר, כתפיסה אנכרוניסטית והזויה, היווה "אמת" מדעית בעבר. מינויה של ביניש לעליון - בהיותו ציון דרך נוסף בהתקדמותן האיטית, אך הבטוחה, של נשים במעלה ההיררכיה אל עבר מוקדי הכוח, דורש בחינה מדוקדקת של אמיתות "מדעיות" אשר שררו בתודעת ההמונים לאורך ההיסטוריה, ואשר תוצאתן ה"מתבקשת" וה'מובנת מאליה' היתה דיכוי.
דיכוי הנשים בעבר, אשר יצר "אמת" "מדעית" לפיה אישה אינה כשירה לרכוש השכלה גבוהה, לא היה רק עניין שכיום פמיניסטיות מזרחיות, למשל, מכנות 'פמיניזם של דירקטוריונים' (זרמים מסוימים בפמיניזם מבקרים את הפמיניזם האשכנזי האליטיסטי אשר מתמקד ב'כמות הנשים בדירקטורים' מה שנתפס כ'לא רלוונטי' עבור מרבית הנשים בשכונות, ב'סדנאות היזע', בלשכות התעסוקה ובתוכנית ויסקונסין הארורה); זה היה עניין של בטחונה של האישה, בטחונה האישי והפיזי מפני חשיפות לאלימות; נשים אשר בעבר (עקב "אמת" "מדעית" לפיה הינן נחותות שכלית) היו תלויות בגברים לפרנסתן, סבלו כתוצאה מן התלות הזו מאלימות ומדיכוי.
בדורות הקודמים אינוס גבר את אשתו היווה מעשה חוקי למדי: זה היה 'חוק' שתורת 'מבנה העל' המרכסיסטית היתה מסבירה אותו כפועל יוצא של עליונותם הכלכלית של הגברים על הנשים. רק מכוח עליונות זו הם יכלו לכפות עליהן את מרותם בבית ( אלימות פיזית ומינית) ולהצדיק זאת ע"י המחוקק (החוק קבע, בדורות הקודמים כי אישה הינה רכוש הגבר והוא רשאי לכפות עליה יחסי מין ככל שירצה). קשר בין נחיתות כלכלית-ומעמדית לבין חשיפות לאלימות מינית אנחנו רואים כאן, בישראל, ברחובות הדרומיים של תל אביב-נשים מאזורי רעב, עוני ומצוקה מאוקראינה וממולדובה נופלות קורבן, כטרף קל, לסרסורים אלימים.
"מדע" מן המאות הקודמות אשר קבע "מדעית" כי נשים הינן "נחותות" בשכלן הוביל, אפוא, לא רק למעמד נמוך של האישה, אלא גם, כפועל יוצא מן המעמד הכלכלי-חברתי הנחות הזה, גם להחשפות יותר נרחבת של האישה לאלימות פיזית ומינית, כולל ובעיקר מצד בעלה, כתוצאה מנחיתות 'מעמדית' זו. מחזהו המאלף של איבסן, 'בית הבובות', מדגים בסצנת המפתח (הלמר אינו מרשה ללורה לפתוח את תיבת הדואר, וכאשר הוא שואל אותה מי גנב את המפתח, בעוד היא זו שגנבה את המפתח, היא אומרת 'אולי אחד הילדים גנב') הנפלאה שלו, כיצד אישה נחשבה בסוף המאה ה-19 לילדה אשר יש להשגיח עליה (הבעל כמובן יעשה זאת, ויחנך אותה במקלות ובגזרים, כפי שעשה הלמר כלפי 'לורה' ב'בית הבובות').
פסדו מדעים לאורך כל המאות הקודמות שירתו, כפי שהתברר בדיעבד, מגמות של דיכוי. בין אם יוצרי אותם "מדעים" נרתמו במודע לדיכוי ובין אם יצרו מדע 'מדכא' זה באורח לא מודע, כאשר הנחות היסוד המדכאות היו שכונות במוחם, התוצאה היתה מדע שקרי אשר אוכלוסיות מוחלשות סבלו כקורבנות שלו.
תורת הגזע לא החלה בגרמניה של שנות העשרים והשלושים; בארצות הברית של ראשית המאה העשרים נשים עניות, ממעמדות חברתיים נמוכים נחשבו כ'מורוניות' ו'אימבציליות', הושמו במוסדות סגורים ונגזלה מהן יכולת הפוריות שלהן (עוקרו בכפייה). כך גם לגבי גברים. עיקורים המוניים לא היו המצאה של הנאציזם כפי שהיוו אקט של הרגל ושגרה בארצות הברית של ראשית המאה העשרים, ומשם, במידה רבה, עברו לגרמניה הנאצית, תוך שהנאצים "שכללו" את הפרקטיקה ואת התיאוריה באופן קיצוני, עד ל'תורת הגזע' הידועה לשמצה.
מדע מדידת הגולגלות של אמצע המאה ה-19 (קרירטוריה) "הוכיח" את נחיתות השחורים והאסייתים והנשים, שכן גולגלות הגברים היו גדולות יותר מאלו של הנשים, גולגלות הגברים הלבנים גדולות יותר מאלו של השחורים ושל האסייתים. כאשר נתגלו גולגלות של גזע אסייתי מסוים, אשר היו גדולות יותר מכמה גולגלות של אנשים לבנים, זנחו החוקירם מדע זה - הוא לא סיפק את ה"סחורה" הרצויה (קרי, ראייה לעליונות הגזע הלבן על פני השחור, הגבר על פני האישה).
את מדע מדידת הגולגלות החליף מדע מדידת האינטליגנציה, אותו מדע שעמד בחזית מדיניות חסימת ההגירה של ארצות הברית בראשית המאה ה-20; קברניטי ארצות הברית העדיפו אומה אנגלוסכסית מאשר אומה שחורה/אסיאתית/מזרח אירופאית/יהודית, ועל כן גלגלי השיניים של מדע 'מדידת האינטליגנציה' ה"אובייקטיבי" החלו לנוע: מבחנים אשר בודקים ידע תרבותי ולא מנת משכל, ואשר תוצאותיהם היו קשורות בהדיקות ליכולת תקשור בשפה (מה שהכשיל מהגרים, באופן שיטתי), הראו את התוצאה המתבקשת והרצויה: מהגרים ממערב אירופה "אינטליגנטים" בהרבה ממהגרים ממזרח אירופה, ובטח ולבטח ממהגרים מאסיה או מהגרים יהודיים.
את הסתירות אשר גרמו אי נוחות ל"חוקרים" ה"מדעיים" פתרו בהסברים מסוג ההסברים היכולים ליישב כל סתירה, ואשר אופיניים ל'פסאדו מדעים' (ראה ערך ביקורתו של הפילוסוף קארל פופר על כך, במאמרו 'אישושים והפרכות). את העובדה שבקרב יהודים ישנם כישרונות יוצאי דופן בדיסציפלינות חדשות אשר הומצאו ע"י כישרונות אלו (ראה ערך איינשטיין ותורת היחסות או פרויד והפסיכואנליזה) הסבירו בכך ש'זה אפשרי שבקרב אוכלוסיה נחותה יהיו כמה יוצאי דופן', ואת העובדה שלשחורים בניו-יורק היו תוצאות מבחנים טובים יותר מאשר לשחורים בדרום, לא הסבירו חלילה בכך שלשחורים בניו-יורק תנאי חיים טובים יותר, והאווירה אשר הם חיים בה מהולה בפחות גזענות מאשר בדרום (אותה גזענות כלפי שחורים בדרום שימשה בתקן 'נבואה המגשימה את עצמה'), אלא בכך שהשחורים שהיגרו לניו-יורק היוו מלכתחילה 'אוכלוסיה נעלית יותר' ועל כן ידעו "מבעוד מועד" להגר (בלבול של סיבה ומסובב, לטובת הגזענות ובשם ה"מדע").
כאשר מהגרים ותיקים הצליחו במבחני מנת המשכל יותר מאשר מהגרים חדשים (בשל היות המבחנים משקפים ידע תרבותי, טבעי שמהגר ותיק יצליח בהם יותר) קבעו כי ה'מוצלחים הגרו קודם' - מה שמסמל כי באופן עקבי, שיטתי, מטופש ועיוור, גישה ביולוגיסטית לחיים רואה בביולוגיה את 'חזות הכל', ומתעלמת מפקטורים חברתיים וסביבתיים.
בשנת 1924 היו בארצות הברית כ-6(!) מיליון אשרות הגירה פנויות. 6 מיליון יהודים, לא הורשו להגר לארצות הברית בשל מכסות ההגירה אשר נתבססו על "תוצאות" מבחני "מנת משכל"- שקריות כשלעצמן. 6 מיליון אשרות הגירה פנויות היו בארצות הברית ערב שנות השלושים הארורות, מה שמוביל מסקנה ש"מדע" שקרי המגויס לטובת דיכוי חברתי ומתאפיין במתודולוגיות-כשל-מטופשות (פרופ' סטיבן ג'י גולד, עוסק בהיסטוריה של המדעים וניתח בספרו "אין מידה לאדם" בהוצאת דביר, את המתודולוגיות הכושלות והנכשלות אשר הובילו הנחות יסוד נבזיות וגזעניות להפוך ל"מדע") - אינו רק גורם לאפליה חברתית או לעוני, אלא לעיתים לסכנה פיזית ממש לאנשים אשר בשמו של אותו 'פסאדו מדע' נחשבים לנחותים ועל כן המדינה אינה פורשת את רשת ההגנה שלה עליהם, או לחלופין, רוצחת אותם ומתעללת בהם; מעבר לים, באירופה, ה"מדע" הזה רצח מיליוני אנשים, בשם "תורת הגזע" שנתפסה באותו זמן כ"מדע" לגיטימי לכל דבר ועניין.
כמו בדוגמא עם הנשים, אשר נידויין מהחיים הכלכלים הוביל לדיכוין המיני והפיזי (הבעל יכול היה לאנוס אותן בכל עת שמתחשק לו), כך מבחני 'מנות המשכל' המטופשים גרמו לעיקורם של מאות אלפים ולהשארתם של מיליונים "יהודים ומזרח אירופאים נחותים" שלא הורשו להגר מסיבות של "מנת משכל נחותה" מאחור, באירופה שהיתה באותה עת לוע הארי של הצורר הנאצי.
גם בתחום הענישה שלטו תאוריות פסדוניות, פאסדו מדעיות, אשר יישומן שפך קיטונות של עוול וחוסר צדק על גורלם של אנשים מסוימים (במיוחד כאלו שלא היו 'אנגלוסכסים'). תורת ה'אטביזם הקוף-אדמי' של החוקר האיטלקי בן המאה ה-19, לומברזו, בישרה את עידן זיהוי ה'עבריינים המועדים' לפי סממנים חיצוניים, פיזיים, אשר לפיהם היו מזהים מי היה מועד להיות עבריין. כלאו אנשים בטרם משפט או לאור מעט מאד ראיות, ראיות נסיבתיות, וכו' (כאלו שלא היו מספיקות כדי להרשיע אדם בנסיבות רגילות), לתקופות מאסר ארוכות יותר מאשר נקבע בחוק, היות והם נחשבו ל'מסוכנים תמידית' (בשל אותם סממנים חיצוניים שלהם כגון לסת גדולה וכו').
חולי אפילפסיה נחשבו בתקופה מסוימת למסוכנים אך ורק בשל מקרה אחד בצבא האיטלקי שבו חולה אפילפטי רצח את מפקדו. בתקופה אחרת גברים בעלי כרומוזם גברי כפול נחשבו כמועדים למסוכנות ולפשיעה, וחשבו להחיל עליהם מדיניות של ענישה טרם פשיעה אך ורק בשל הכרומוזם הגברי העודף שלהם.
האופן שבו מגמות בעבר דירבנו, בשל נתון "מדעי" (מאפיינים פיזיולוגים שונים כפי לומברזו, כרומוזום גברי נוסף או מחלת האפילפסיה) כליאת אנשים, ללא מגוון ההגנות אשר עיקרון החוקיות מעניק לחשודים בפשעים חמורים (עמידה למשפט הוגן, הזדמנות להתמודד עם אישום קונקרטי ולהפריכו וכו'), מזכיר את האופן שבו כיום, אוכלוסיה שלמה, בשל תיוגה כ"חולת נפש" נכלאת בתנאים הגרועים מתנאי בית-כלא (כפי שזה הוגדר ע"י שורה של פסקי דין במחוזי ובעליון, וכן ע"י שורה של מלומדים) במוסדות סגורים, וזאת כאשר לא ביצעה פשעים, וכאשר חשודים בביצוע פשעים עומדים למשפט הוגן וניתנת להם הזדמנות להפריך חשדות באשר לעבירה ספציפית, ולהוכיח חפותם.
נכון, מתקיימת טענה ולפיה אנשים המתויגים כ'חולי נפש' צריכים להיכלא מבעוד מועד תוך שלילת זכויות היסוד שלהם כי הם "מסוכנים" מ"טבעם" ועל כן עלולים "לסכן" בעתיד מישהו (תמיד הטענות הללו נאמרות בצורה מעורפלת, תוך אי התייחסות קונקרטית למעשה ספציפי, וידוע, הרי, שככל שטענה פחות קונקרטית, ויותר מעורפלת ו'בעלמא' כך קשה להפריכה) - אך יש לזכור שטענות אלו בדבר 'פוטנציאל מסוכנות עתידי' נאמרו בעבר הן לגבי גברים בעלי כרומוזם גברי כפול, הן לגבי אנשים בעלי סממנים פיזיולוגים ה"מנבאים פשיעה", והן לגבי חולי אפילפסיה. בכל המקרים האנשים הללו נכלאו על-פי אמות מידה שונות מאשר אחד האדם (הלבן והאנגלוסכסי), ישבו בכלא על לא עוול בכפם (אך ורק מכוח "מדע" אשר קבע כי הם "מסוכנים" מטבעם), ובדיעבד מתועדים מקרים בהם נעשה עוול עצום לאנשים חפים מפשע.
יתכן, אולי, שהטענות בדבר המסוכנות הפוטנציאלית של אנשים המתויגים כ'חולי נפש' נכונות חלקית, לא נכונות בכלל או נכונות במלואן- אך בשל ההשלכות הנוראיות של יישום תיאוריה זו, קרי השמת אנשים חפים מפשע אשר מעולם לא ביצעו עבירה מאחורי סורג ובריח וסימומם בתרופות כעניין של "מניעת" דבר שלא בטוח מהו, יש לבדוק תיאוריה זו ב-7 עיניים- זה מתחייב הן מבחינה מדעית (שכן מדע אמיתי הוא כזה המזמין איתגור, ניסיונות הפרכה ושאילת שאלות מתמדת), והן מבחינה מוסרית: ראינו כבר בעבר לאן תיאוריות אשר "התחייבה" מהן שלילת זכויות אדם (למשל עיקור המוני, השמדה, או כליאה ללא משפט) הובילה.
יש לציין, במאמר מוסגר, כי כבר כיום קיימים בקיעים גדולים ונרחבים בתיאוריה המייחסת לאנשים המוגדרים כ'חולי נפש' מסוכנות, בין היתר משום העובדה שפסיכיאטריה אינה עומדת בשני הקריטריונים שכל מדע תקף ואמין צריך לעמוד בו: תקיפות ואכיפות. הפרכות הללו הן רבות מספור, אך הן חורגות מסדר הגודל של קוצר היריעה של רשומה זו.
סטבן ג'י גולד, בספרו המאלף 'אין מידה לאדם' (בהוצאת דביר), סוקר את כל הפסדו התיאוריות המדעיות אשר עמדו ככלי שרת למגמות של דיכוי חברתי, במהלך 300 השנים האחרונות. ביניש כשופטת עליונה, קרי אישה העומדת בראש המערכת השיפוטית, אם נסתכל על זה בעיניים של העולם מלפני 100 שנים, היוותה חזון בלתי נתפס במונחים של אותם ימים, שכן מבחינה "מדעית", "מוכחת" ו"רציונלית" נשים (כפי שזה נתפס בעולם ה"מדעי" וה"רציונלי" של לפני 100 שנה) אף אינן כשירות להיות עורכות דין, שלא לומר, לרכוש השכלה גבוהה.
חובה עלינו, כאשר אנו רואים דיכוי התעללות או אפליה אשר מוצדקים מטעמי "מדע" לשאול 1,001 שאלות; יתכן שבסופו של דבר נגיע למסקנה כי אותו מדע אשר מצדיק התעללות הינו תקף ונכון ועומד בכל הקריטריונים להיות ידע מדע (קרי תקיפות ואכיפות), אך לרוב, כפי שההיסטוריה הוכיחה, מדעים אשר שירתו דיכוי התגלו בדיעבד כעורבא-פרח וכפסדונים.
זה לא תמיד כך, אבל לאור ההיסטוריה, תורה "מדעית" אשר גוררת בעקבותיה הפרת זכויות אדם כה דרקונית מחייבת שאילת שאלות, והפיכת כל אבן שהיוותה בסיס לתיאוריה ה"מדעית" הזו, בדיוק כפי שעושה בצורה מאלפת הפרופ' להיסטוריה של המדעים סטיבן ג'יי גולד בספרו "אין מידה לאדם", בו הוא מפריך בצורה שיטתית, תוך שימוש בכלים מתודולוגים וסטטיסטיים, "תיאוריות" מן העבר אשר הצדיקו מבחינה "מדעית" דיכוי אוכלוסיות מוחלשות.
