חודשים רבים נח עטי. לא התייחסתי לקורה בעדה השלטת, בפוליטיקה, במשפט ובמדיה – חשבתי לי, למה אכתוב?, כי הרי מלאכתי נעשית כבר מזה זמן בידי אחרים.
היום ראיתי במעריב את תגובתו המתחסדת של דן מרגלית לביקורת של ארי שביט בהארץ – ולא הצלחתי לעצור את נהר המילים.
בואו נחזור קצת להיסטוריה:
1) אין כל ספק שדן מרגלית וחברים נוספים של ראש הממשלה נטלו חלק פעיל בתעמולת הבחירות של קדימה בראשות אולמרט, וכל זאת כאשר אותן שמועות-שחיתותיות המתרוצצות היום בעיתונות וברחוב היו ידועות, אולמרט הרי ידוע מזה שנים כסוחר ופוליטיקאי ממולח הדואג לעצמו ולחבריו לפחות ברמה שהוא דואג לציבור.
2) ברור היה ערב הבחירות כי מרבית הגורמים שפרשו לקדימה מהווים דווקא את חוט השדרה של ההתעלמות מכללי אתיקה ומשמעת (אשר ייתכן ויש בהם גם פלילים), אותה התעלמות אשר הייתה קרקע פורייה להידרדרות של מרכז הליכוד, אשר לפתע רעבונו גבר וקם על יוצריו, ואז, לא הייתה להם כל ברירה לכאורה, לאותם בכירים, אלא להפריש את המרכז או לפרוש ממנו על-מנת להתחיל את כל הסיפור מהתחלה, מתוך כוונה ברורה להמשיך באותן שיטות, כי שיטות אלה טבועות כבר בדמם, וידועות היטב היטב לסביבתם ולכן לעולם לא ישתחררו מהן, אלא אם יפרשו מהפוליטיקה.
3) בימי המלחמה הראשונים, צידד רוב הציבור במלחמה, וכל העיתונות כתזמורת בצורת, ובראש דן מרגלית, תיארו אותה כתהליך הכרחי ודחוף, בבחינת מלחמת מצווה אשר נפלה על ראשנו, וכל זאת כאשר היה ידוע לכולם, ודאי לעיתונאי הצמרת המחוברים לראש הממשלה, שאין הדבר כך, וכי למלחמה יזומה נדרש שיקול רחב ומקיף הרבה יותר, ואינה יכולה ליפול על בסיס רעיונות אוויליים של שחרור החטופים באמצעים של מתקפה אווירית או קרקעית מחד ואינה יכול גם ליפול עקב רצונו של שר הביטחון ללמד את נסראללה לקח על התנהגותו החוצפנית, ודאי וודאי שהרחבתה של המלחמה והסלמתה מחייבים שיקולים רבים אשר לדעתי כל ילד יודע היום, וודאי יכול היה לדעת אז, שלא נשקלו כלל.
4) בהמשך המלחמה, בעוד הכוחות מקיזים דם, העז דן מרגלית לפתוח בביקורת קשה על ניהול הלחימה – כלומר התנהלות הצבא, תוך שהוא ממשיך לפאר ולרומם את המלחמה, סיבותיה ומטרותיה – והמלחמה היא הרי פרי החלטתו של חברו אולמרט.
5) ואז קרה דבר. על-פי הערכתי – ועל-פי שברי נתונים שפורסמו פה ושם, מה שקרה הוא – שעקב המלחמה, אולמרט הפך להיות ראש ממשלה מאד עסוק, סביבתו הקרובה מקרב הפקידות הממשלתית הבכירה לא אהבה ולא יכלה לסבול את הטלפונים התכופים שקיבל מחבריו, בבחינת הם מדברים עם ראש הממשלה ומפעילים אותו כבובה על חוט ובמקביל משתמשים בו (משתמשים וזורקים) כלשכת הפרסום הממשלתית. אולמרט העביר אז הטלפון הנייד האישי שלו לשולה זקן, ופתאום דן מרגלית נשאר לבד. "הוא יחזור אליך אחרי השיחה עם נשיא ארצות הברית", אמרה זקן, אבל אולמרט כנראה שכח, כי יש לו מדינה לנהל, ומרגלית ודאי נעלב.
6) ככל שנוצרו קשיים בתקשורת בין השניים, הפכו יותר ויותר פקידי הממשלה לכאלה הממלאים את תפקידם. ואז אולמרט נזקק פחות ופחות ל"יועצים" אשר בכל מאודם ניסו לעצב את ההיסטוריה מחד, ולדווח עליה לכאורה בתום לב מאידך. תעיד על כך התייחסו הזועמת של מרגלית בשלבי הסיום של המלחמה, על כי אולמרט העדיף להקשיב ליורם טורבוביץ' על פני הקשבה לדן מרגלית, ממש אסון שאולמרט יאזין לטורבוביץ'? מה הולך כאן.
7) ככל שדן מרגלית מתייבש יותר ויותר בפינה, כן גדלה ביקורתו על מהלכי אולמרט. המלחמה ההכרחית והחשובה והבלתי נמנעת הפכה למלחמת רשות אשר נדרש שיקול דעת רחב על-מנת ליזום אותה. אולמרט הישר ולוחם השחיתות הפך לראשון המושחתים, נשיא בית המשפט בתל אביב (בדימ.), השופט אליהו וינוגרד, הפך למקור לחציו החדים של מרגלית – איך אומרת אורנה דץ – מהפך אל הפחת.
יש אומרים שבמקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד. ואכן יבורך מרגלית על כך ששינה דעתו, ואיננו מתבייש בכך.
אך דבר אחד מרכזי איננו נתפס.
היכן האחריות האישית של העיתונאים?? היכן האחריות האישית של מרגלית??
להקת הברווזים העיתונאיים בניצוחו של דן מרגלית, אשר העלתה את אולמרט לשלטון, והפיחה בגבו רוח להמשיך ולהסלים את מהלכי המלחמה, אחראית לפחות כמוהו אם לא יותר ממנו למה שקרה כאן.
אולמרט מנסה לפחות לתקן, הוא הקים ועדה, נתן עדות, איבד אולי ללא תקנה את הפופולריות שלו, הוא ודאי ייתן דין וחשבון באיזו שהיא רמה על טיב החלטותיו ערב המלחמה ומהליכיה, אך אלה העיתונאים ובראשם מרגלית, ממשיכים לדפוק קופונים, ממשיכים לדפוק רייטינג של 30% והכל תוך ניסיון למכור לנו לוקשים אשר בסיסם, להבנתי, באינטרסים אישיים, ובאגו מנופח.
מרגלית מזויפת, אין ספק מרגלית מזויפת.
כשיחזרו חטופים, נראה אנשים שבורים גופנית ונפשית; סינוואר ימשיך להחזיק חלק מהחטופים ...
