הנאורות האבודה של בשארה

ושוב הוא בראש הכותרות שעל סדר יומנו הדביק. היה זה מעייף עד מרגיז לקרוא ראיון שהעניק אך בתחילת אוגוסט 2006 ח"כ (?) עזמי בשארה ל-Ynet, שם הוא אמר על מאשימיו בזלזול: "אותם אנשים אפילו לא מסוגלים להבין את הספרים שאני כותב ואת הרעיונות שאני מעלה".

באמת מעניין עד כמה אנחנו לא מצליחים לרדת לסוף דעתו של בשארה בספריו, על רעיונותיהם הנאורים למכביר. ניתן להביא לדוגמא את הספר שבשארה ערך, בשם "הנאורות - פרויקט שלא נשלם?" (הוצ' הקיבוץ המאוחד, תשנ"ז 1997). בשארה הקדים מבוא לקובץ הזה, המכיל שש מסות מקוריות על נאורות ומודרניזם, ממיטב ההוגים של המחשבה האנושית: עמנואל קאנט, ז'אן לה-רונד ד'אלמבר, משה מנדלסון, מאקס הורקהיימר, מישל פוקו ויורגן האברמס.

במבוא לאסופת המאמרים בשארה מתיימר לפתור את השאלה "ובכן, מהי נאורות?". אחד מהמאפיינים הבולטים שהוא מציב למושג הנאורות, בהתבסס על ההוגים כמובן, הוא "עיקרון הסובלנות, הנקשר בפילוסופיה החברתית והמוסרית לשנאת הפנאטיות וההסתגרות".

בשארה בוודאי רואה את עצמו אדם נאור, הכפוף לעקרונות הנאורות, עליה יזם קובץ מאמרים "אקטואלי ביותר במבוכה הרלטיביסטית של ימינו", כהגדרתו במבוא המקיף שהקדים לו. רק חבל שמעלליו של האיש דוחקים אותו לאותה "מבוכה רלטיביסטית של ימינו". כך למשל, באותו ראיון ל-Ynet, בשארה גם נשאל על הביטוי "גייס חמישי", והשיב ברדידות הבאה: "בכלל, אם אותם אנשים היו מכירים את ההיסטוריה היהודית, הם לא היו מעיזים להשתמש בביטוי 'גייס חמישי'. אם הם היו לומדים, הם היו רואים שהשתמשו בביטוי הזה בגרמניה וצרפת בתקופת מלחמת העולם הראשונה וכך גם בהקשרים אחרים, כמו זה של דרייפוס".

אך אלו כמובן דברים בטלים. הביטוי "גייס חמישי" נולד בין השאר בימי מלחמת האזרחים הספרדית (1936 עד 1939), כדי לתאר את תומכיו הסמויים של הגנרל המורד פרנסיסקו פרנקו, בעל בריתם של היטלר ושל מוסוליני. הואיל ולפרנקו היו ארבעה גייסות, התומכים הסמויים קיבלו את הכינוי "הגייס החמישי" (אגב, את הביטוי טבע בגאווה רבה אחד מקציני פרנקו. הוא דווקא השתבח בגייס החמישי הזה).

כאשר גנרל מולה עלה על מדריד בראש ארבעה גייסות באוקטובר 1936, הוא נשאל מי מהם יגיע לבירה ראשון. מולה ענה שיהיה זה הגייס החמישי, שנמצא בתוך העיר.

קשה למצוא מקבילה להתנהגות של חברי הכנסת ד"ר אחמד טיבי, עזמי בשארה ומוחמד ברכה במדינות פרלמנטריות של ימינו. כאשר ארגוני הטרור יורים טילי קסאמים לתוך שטח ישראל, תוקפים מוצב צה"ל בצד שלנו של הקו הירוק וחוטפים חיילים - וכל זאת אחרי שיצאנו מרצועת עזה על חיילינו ומתנחלינו, היה אפשר לצפות שחברי הכנסת הערבים יגנו מעשים אלה ויצטרפו למאמצים של נשיא מצרים ואחרים לשחרר את החטופים לאלתר. אך ההפך קורה, חברי הכנסת האלה מאשימים בכל את ישראל ורואים בחטיפת החיילים אמצעי לגיטימי לשחרור אלפי אסירים עם דם על הידיים שנשפטו על מעשי טרור ורצח.

לא לחינם הדוגמא היחידה אפוא שעולה להתנהגות כזאת של חברי פרלמנט היא של מנהיגי הסודטים אחרי עליית היטלר לשלטון בגרמניה ב-1933. קונרד הינלין וחבריו להנהגה של המיעוט הגרמני הסודטי נהפכו לגייס חמישי של גרמניה הנאצית וסללו את הדרך להחרבתה של צ'כוסלובקיה.

כך שהביטוי לא היה קיים בזמן מלחמת העולם הראשונה, ובוודאי לא בימי אלפרד דרייפוס. ויתרה מכך, העלילה על דרייפוס היתה נתעבת במיוחד, מפני שהוא היה פטריוט צרפתי נלהב, ללא נאמנויות כפולות, במידה רבה יותר צרפתי מצרפתי. לצערנו, מאוד קשה להגיד דברים כאלה על ישראליותו של בשארה.