אנטומיה של אוטיזם פוליטי

בספטמבר 2006, ח"כ עזמי בשארה, בן העדה הנוצרית, ערך ביקור בסוריה של בשאר אל-אסד בן העדה העלאווית. מעט לפני שבשארה נסע לסוריה, לאחר היעדרות של חמש שנים, הוא אימץ את כל כושר מחשבתו והוציא מתחת ידו מאמר הבוחן את המלחמה האחרונה מנקודת מבטו – האובייקטיבית כמובן. ללא שום ספק, ניכר בח"כ בשארה שהוא ניסה להתבסס על עובדות מסוימות במאמר, שהתפרסם, איך לא, באתר "מחסום" ב-27 באוגוסט 2006. אך כמובן, לבשארה כתמיד יש פרשנות משלו לאירועים המתרחשים בישראל על-פי קו-מנחה אידיאולוגי די ברור, אך מנותק מהמציאות.

פיסקה אחת תדגים את העניין. למי שלא יודע, ח"כ בשארה נולד בישראל והוא מכהן כחבר פרלמנט בכנסת ישראל מתוקף בחירות חוקיות שנערכו בישראל ב-2006. ללא שום ספק יש הוכחות מסוימות שח"כ בשארה חי בתוכנו בעת כתיבת המאמר, בתוך מדינת-ישראל הדמוקרטית, והוא היה צריך להיות מעורה במתרחש בה. וכך כתב בשארה במאמרו:

”אנשי הזרם המרכזי התרגלו שישראל מנהלת מלחמות ללא קורבנות. עכשיו הם מאשימים את הממשלה בשני דברים מנוגדים: הם מאשימים אותה בגלל המספר הרב של הקורבנות, ובמקביל מאשימים אותה שהמספר הגדול של הקורבנות הרתיע אותה מלהמשיך במלחמה. הם מוכנים לעוד קורבנות, ובו בזמן מבקשים מלחמה ללא קורבנות. זוהי הדמגוגיה של מלחמות הימין המוכרות, שאותה מנצלים הכוחות הפשיסטיים בחברה".

כשקוראים את המשפט הראשון מגיעים למסקנה שיש כאן בעיה של אוטיזם פוליטי ברור וגלוי לעין. כל מי שחי בישראל, אפילו אם זה רק בחמש השנים האחרונות, יודע היטב שמאז שפרצה מלחמת טרור המתאבדים בשנת 2000, נרצחו במיתות שונות ומשונות למעלה מ-1,000 ישראלים. האם, יכול להיות שהטרור וקורבנותיו אינם נחשבים למלחמה על-פי תרבותו הפוליטית של ח"כ בשארה? לא יכול להיות, ממש לא יכול להיות.

כשקוראים את המשפט האחרון בפיסקה של בשארה, צצה ועולה המילה: "פשיסטיים". ללא ספק, יש לנו כאן עסק עם הומניסט דגול, ליברל ואיש רוח מן המעלה הראשונה, שכן הוא טרח לציין את דאגתו הכנה לעתיד מדינת ישראל "מפני ניצול המצב בידי כוחות פשיסטיים" בשל המלחמה.

אך, למען האמת, האוטיזם הפוליטי שבשארה סובל ממנו בישראל, התעלה לדרגת אמנות בעת ביקורו בסוריה. ההומניסט הדגול שם על עיניו – רטייה, ועל אוזניו – אטמים. "משחק הקופים המזרח-תיכוני" השתכלל, שכן ח"כ עזמי בשארה הנוצרי שם אטמים גם בנחיריו, אך פיו הפיק מרגליות שנעמו לדיקטטור העלאווי בשעה שבבתי הכלא בסוריה נמקים מאות אסירים פוליטיים בשל עניינים של זוטות.

2006 - השנה הגרועה ביותר בסוריה

על-פי דוח של ה"וועדה הסורית לזכויות אדם", שנת 2006 היתה השנה הגרועה ביותר במצב זכויות האדם בסוריה מאז עליית ד"ר בשאר אל-אסד לשלטון בשנת 2000. מדובר על זכויות אלמנטריות ביותר – המוכרות היטב לח"כ עזמי בשארה – אך הן נשללות מאזרחים סורים, מאנשי-רוח, מפוליטיקאים, מנשים, מילדים, מתלמידי בית ספר, מסטודנטים, מסופרים, ממשוררים ומכל מי שמביע עמדה הנתפסת "כאיום" על המשטר העלאווי, הנחשב בעיני סורים רבים כמשולל כל לגיטימיות.

אחד מאותם סורים, המוכר לי היטב, בילה שנים רבות בכלא הסורי בשל פעילותו הפוליטית. לא פעילות טרוריסטית ולא שמץ של פעילות אלימה. הוא נכלא בשל פעילות פוליטית רגילה, כפי שח"כ בשארה פעיל ב"פוליטיקה הרגילה" שיש בישראל. אותו סורי השתחרר לפני שנים אחדות, אך הוא כלוא במעצר בית. הוא אינו יכול לעזוב את ביתו או את עירו ובוודאי לא את סוריה. מותר לו לבצע פעולות פשוטות תחת עינם הפקוחה של שירותי הביטחון (ויש הרבה שירותי ביטחון כאלה שתפקידם, בין היתר, הוא גם לרגל זה נגד זה). סוריה היא, ללא ספק, גן עדן לאנשים הסובלים מאוטיזם פוליטי.

הקדרות שיש כיום בסוריה אינו נובע רק בשל המבנה הטופוגרפי שלה, אלא נובע מרצף של כישלונות פוליטיים – פנימיים ובינלאומיים. מצבו של אל-אסד בתוך סוריה ובתוך משפחתו כל כך רעוע עד שהוא אפילו חשש לצאת לוועידת המדינות הבלתי-מזדהות שנערכה בקובה בספטמבר 2006. מושא הערצתו – נסראללה – עדיין מתחבא בבונקר ואף מתחשבן במרירות עם הלבנונים והעולם הערבי. למרות מה שנדמה לנו לעיתים, המצב באירן גם אינו מזהיר כלל, וכל תרועות הניצחון היוצאות מסוריה ואירן אינן מצליחות להסתיר את פניהם העגומות של "החוגגים".

הדוח הקודר התפרסם לאחרונה באתר של הוועדה הסורית לזכויות אדם גם בשפה האנגלית, והוא פתוח לעיונו של הציבור הרחב בעולם – גם לכאלה העורכים ביקורים בסוריה. פרשה אחת הנוגעת לדוח תבהיר על מה מדובר:

ב-12 במאי 2006, התאגדו מאות אנשי רוח סורים ולבנונים וחתמו על הצהרה משותפת שכונתה "הצהרת ביירות-דמשק/הצהרת דמשק-ביירות". כבר בפתיחה של ההצהרה ניתן תיאור מפורט להידרדרות היחסים בין שתי המדינות בתקופה הנדונה שכללו רציחות פוליטיות של אישים לבנונים כמו פוליטיקאים, אנשי רוח, אנשי תקשורת וסתם אזרחים לבנונים מן השורה. כמו כן, ההצהרה פירטה את הצעדים שיש לנקוט מיידית במטרה להביא לתפנית מלאה ביחסי שתי המדינות. כבר בסעיף הראשון החותמים קראו לסוריה להכיר בלבנון כמדינה עצמאית, לסמן את הגבולות בין שתי המדינות, ולהקים נציגות דיפלומטית בבירותיהן של שתי המדינות.

לכאורה זהו עניין פשוט בעיני כל הומניסט אמיתי, בין אם הוא סורי, לבנוני, ירדני, מצרי, ישראלי או ערבי-נוצרי. אולם לא בעיני סוריה ובעלי בריתה הסובלים מאוטיזם פוליטי. למי שלא יודע, סוריה אינה מכירה בלבנון כ"מדינה עצמאית", על כן לדעתה "אין צורך לקיים שום נציגות דיפלומטית רשמית בלבנון". באידיאולוגיה של מפלגת הבעת' העלאווית, שחאפז אל-אסד טיפח במשך שנים רבות, לבנון היא חלק אינטגרלי מסוריה-הגדולה.

התגובה הסורית להצהרה המשותפת היתה חריפה ביותר. ימים אחדים לאחר פרסום ההצהרה נעצר העיתונאי הסורי מישל כילו, שחתם על ההצהרה המשותפת. מדיווח שנמסר באתר אינטרנט ליברלי והובא על-ידי מכון ממר"י באחד מדיווחיו, נאמר כי שופט סורי הוציא צו מעצר נגד כילו והיפנה כלפיו אישומים הכוללים את הסעיפים האלה: "החלשת הרגש הלאומי, יצירת רגשי קנאות אתנית או דתית, פרסום ידיעות כוזבות או מוגזמות העלולות לפגוע בכבודה של המדינה או במעמדה, גינוי או פגיעה בנשיא, בבתי המשפט, ברשויות הממשלתיות, בצבא, במנהל הציבורי או בפקיד המבצע את השלטון הציבורי במסגרת תפקידו או עבודתו". על-פי החוק הסורי, העונש בסעיפים אלה יכול לנוע ממאסר לתקופה מסוימת ועד להוצאה להורג.

יחד עם מישל כילו נעצרו עוד עשרות אנשי רוח סוריים כמו: אנוואר אל-בוני, מחמוד מרעי, נידאל דרוויש ועוד. לאחר מעצרם של אישים אלה, יצאה הודעה מפי מאמון אל-חומסי – חבר פרלמנט שלעבר – שבה נאמר כי "לפחות שלושה עשר אנשים נעצרו במהלך גל המעצרים הזה, אך ישנם מאות אסירים פוליטיים בסוריה ואנו רוצים לשחרר את כולם, שכן אסור לכלוא אדם רק משום שהביע את דעתו". וכך המשיך חומסי לתאר את המצב בסוריה: "בימים קשים אלה, לאחר שהמשטר הסורי הסלים את הדיכוי שלו, את הפרות זכויות האדם שלו ואת התנהגותו הסותרת את כל הכללים המקובלים והאמנות הבינלאומית, את ההסכמים החתומים ואת החוקה הסורית – המעגנת בתוכה את חופש הביטוי בדרכי שלום – יצאתי מסוריה כשאני נושא עמי את קריאת החירות לאסירים שנעצרו בגלל הבעת דעה או מעשה הנובע מאקט של מצפון. אנשים אלה שהקדישו את עצמם למען החירות – הם ומשפחותיהם – סובלים מעושק, מקיפוח ומאימה למען העברת מסר של חירות וההתנגדות לעריצות ולשחיתות, וכדי שהעם הסורי ייהנה מטוב ארצו בצורה שוויונית וצודקת".

על-פי דיווחים שונים שנמסרו בשנים האחרונות מפי ארגונים לזכויות אדם, ישנם אלפי נעדרים בסוריה שנעלמו כלא-היו לאחר שנעצרו בידי שירותי הביטחון של סוריה, או הובאו מלבנון לסוריה. יש הנוקבים בכמה אלפים ויש הנוקבים במספרים גבוהים הרבה יותר – כ-17 אלף איש הכוללים סורים, לבנונים ופלשתינים.

מאידך, יש אלפי סורים הפועלים במסגרות אופוזיציוניות שונות ומגוונות הן בסוריה עצמה, אך ברובן מחוצה לה – בעיקר בבירות מערביות וגם בארצות ערביות כמו: טוניסיה, מרוקו ומצרים. כך למשל, לאחרונה קמה "החזית להצלה לאומית בסוריה" בהנהגת עבד אל-חלים חאדם (מי שהיה סגן הנשיא עד לשנת 2005), ועלי אל-ביאנוני מנהיג "האחים המוסלמים" בסוריה, המתגורר מחוץ לארצו כבר שנים רבות. זהו ניסיון נוסף להקים אופוזיציה רחבה בדומה ל"ברית הלאומית לשחרור סוריה" שנוסדה בשנת 1982 בידי וותיקי מפלגת הבעת' ומייסדיה שהתאגדו בפריז נגד שלטונו של חאפז אל-אסד לאחר הטבח באל-חמה. חדאם היה אחראי בין היתר לדיכויין של התנועות הדמוקרטיות שהתפתחו בתקופת ה"אביב של דמשק" – תקופה שהחלה עם עלייתו של בשאר אל-אסד לשלטון והסתיימה בסוף 2001. למרות אישיותו ופעילותו הבעייתית של חדאם כסגן הנשיא, רבים רואים בעזיבתו את סוריה כסימן נוסף להתפוררות הפנימית של המשטר.

בשאר ככלי בידי בשארה

מה שבשאר ובשארה לא מבינים הוא, שסוריה נמצאת תחת כרסום פנימי וחיצוני מתמשך. אך, שניהם מזינים האחד את השני בפנטזיה נאצריסטית על איחודו של העולם-הערבי (או לפחות איחודו של הסהר-הפורה) תחת המטריה הסורית והעומד בראשה. לשם כך, מותר לחבור לכל גורם ערבי, למשל לחיזבאללה או לעיתון הלבנוני הפרו-סורי אל-ספיר ולבעלי ברית זמניים, כדי לחסל את העצמאות הלבנונית. אולם האמת היא, שבשאר אל-אסד בעיני ח"כ עזמי בשארה הנוצרי הוא בסך-הכל כלי באמצעותו בשארה רוצה להגשים את תוכניתו הידועה כמעט לכל ישראלי, בדיוק כפי שאירן מוכנה להילחם בישראל עד הסורי והלבנוני האחרון, או כפי שסוריה מוכנה להילחם בישראל עד הלבנוני האחרון.

ההרס והחורבן שהמיטו המשטרים הערבים על עמיהם מאז 1948 הם סרח-עודף בדרך להגשמת המטרה בעיני ח"כ עזמי בשארה. אז מה זה עוד כמה אלפי אסירים פוליטיים הנמקים בכלא הסורי (חלקם כבר אינם בחיים) ממש מול עיניו של ח"כ בשארה בשעת ביקורו בדמשק? בשל כך, מיטב אנשי-הרוח של סוריה, וגם מחוצה לה, למדו להתרחק מעזמי בשארה, שכן הוא נתפס כחסיד שוטה של הלאומיות הערבית בנוסח של מפלגת הבעת' ונוסח של האידיאולוגיה הנאצריסטית.

יחסי עזמי בשארה עם ווליד ג'ונבלט

ב-28 ביולי 2006, בזמן מלחמת לבנון השניה, ווליד ג'ונבלט העניק ראיון נרחב לתחנת הטלוויזיה הלבנונית אל-מוסתקבל - השייכת למשפחת אל-חרירי. בין יתר הדברים הוא אמר את המשפטים החשובים האלה: "אין משמעות לכבוד ללא חירות, דמוקרטיה, פלורליזם, עיתונות חופשית וכיבוד דעתו של האחר. הכבוד אינו רק טילים, נפילה לשם שמים, מעשי גבורה ודעות כמו של נועם חומסקי ודומיהם, שאחד מהם יושב בכנסת ישראל, אשר אינם מתעניינים בשני שלישים מהעם הלבנוני הדורש חירות ועצמאות". דברים אלה נאמרו, בין היתר, גם על-רקע הראיון שנסראללה העניק לערוץ אל-ג'זירה ב-20 ביולי 2006. ובכן, מיהו אותו חבר כנסת ומדוע טרח ג'ונלבט להזכיר אותו?

כוונתו של ג'ונבלט היתה לח"כ עזמי בשארה, שביקר בלבנון לאחר רצח רפיק אל-חרירי. לפני שנים אחדות, כשג'ונבלט ביצע תפנית פוליטית נוספת לעבר סוריה, הוא קיבל המלצה להיפגש גם עם ח"כ עזמי בשארה. גורמים לבנוניים המכירים היטב את ח"כ בשארה, המליצו בכל תוקף לג'ונבלט להתרחק מבשארה בשל תמיכתו העיוורת בסוריה ובחיזבאללה. למרות ההמלצה השלילית על ח"כ בשארה, ג'ונבלט ניהל שיחות עקיפות עם ח"כ בשארה כדי לתהות על קנקנו.

כשהתברר לג'ונבלט מהו התפקיד שלקח על עצמו ח"כ עזמי בשארה בלבנון, "עבר חתול שחור" בינו לבין בשארה – כפי שמציינים זאת מקורות לבנוניים המקורבים לג'ונבלט. על כן, בראיון ל-אל-מוסתקבל, טרח ג'ונבלט להזכיר את "חבר הכנסת הישראלי" המתעניין רק בשליש מהעם הלבנוני, דהיינו מתעניין בשיעים בלבד ובארגון חיזבאללה כחוד-החנית של סוריה בלבנון.

היחסים ההדוקים בין עזמי בשארה לעיתון אל-ספיר הלבנוני

לח"כ בשארה יש קשרים הדוקים עם העיתון הלבנוני אל-ספיר ועם טלטל סולימאן עורכו הראשי של העיתון. לסולימאן יש גישה ישירה לנשיא סוריה, בשאר אל-אסד. העיתון אל-ספיר שם לו למטרה לפעול למען האינטרסים הידועים של סוריה בלבנון, ולחזק את מעמדם של חסן נסראללה וחיזבאללה בזירה הלבנונית.

העיתון מחזיק פרשן לענייני ישראל בשם חלמי מוסא, המנתח את האירועים בישראל על-פי הפרשנות הסורית ועל-פי מה שנמסר לו מישראל. העיתון אל-ספיר מפרסם באופן קבוע את מאמריו של עזמי בשארה, המבטאים ברוב המקרים את הקו הסורי של מפלגת הבעת' ואת הקו הפוליטי של הנשיא הסורי. ידוע זה מכבר, כי לעיתון אל-ספיר יש קשרים הדוקים עם המודיעין הסורי, ולעיתים העיתון מבקר את חיזבאללה בכל פעם שנראה כי הארגון פוגע באינטרסים של סוריה בלבנון. ככל הידוע, על-פי טיב הידיעות המתפרסמות באל-ספיר, נראה כי המודיעין הסורי מספק ידיעות ביטחוניות איכותיות לחלק מכתבי העיתון המקורבים למשטר הסורי, או לכאלה הנמצאים בקשרים הדוקים עם מנגנוני המודיעין של סוריה.