טענתי בעבר שאין שום חשיבות ממשית לפרסום העדויות בוועדת וינוגרד במלואן לפני פרסום הדוח. ועדות חקירה, כמו בית משפט, אינן אמונות על גביית עדויות בלבד אלא עליהן לחקור, להצליב מידע, למצוא סתירות, ולבסוף לפרסם דוח שהוא מחקר. הדרישה לפרסום העדויות עתה נראית לי בלתי רלוונטית עבור אלה שרוצים לדעת מה בדיוק קרה בקיץ שעבר, אלא יש כאן כוונות לניגוח פוליטי. מבחינתם של הפוליטיקאים יש הצדקה לכך. תמוה הוא שדווקא בג"צ מתיישר עם הפוליטיקאים ולא מנסה לעצור את העליהום על הוועדה.
אלא שאליה וקוץ בה: לפי הדיווחים האחרונים, מבקשים חברי ועדת וינוגרד לצמצם את פרסום העדויות, גם לאחר פרסום דוח הביניים. וכך נאמר בידיעה שהובא בעיתון הארץ: "בנוסף, מוטרדים חברי הוועדה מההשלכות של עצם פרסום העדויות המפורטות. הדאגה נוגעת לא רק לעדויות שלושת הבכירים - ראש הממשלה אהוד אולמרט, שר הביטחון עמיר פרץ, והרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ - אלא לעדויותיהם של קציני צה"ל. אחד מחברי הוועדה אמר השבוע כי הפרסום עלול לפגוע פגיעה קשה בכ-30 קצינים בשירות פעיל שהעידו בפניה".
זאת, משום שהקצינים התבטאו בחופשיות ובמקרים רבים הטיחו ביקורת קשה במפקדיהם ובעמיתיהם, על סמך הנחה כי דבריהם יישארו חסויים. אחד מחברי הוועדה אמר, כי הוועדה מחויבת להגן על קצינים אלה, שפרסום דבריהם עלול להעמיד את המשך הקריירה הצבאית שלהם בסכנה.
אם אכן כך הדבר, הרי שכל התמונה משתנה. מן הציטוט שלעיל נודף ריח לא טוב. ניתן להבין שהוועדה מנסה "לכסות" על אותם העדים שהתבטאו באופן חופשי בכסות "סודות ביטחוניים" או "פגיעה בהמשך הקריירה שלהם". אם נניח שדברי חברי הוועדה נכונים, אזי המצבה חמור ביותר. ועדת החקירה היא בית משפט זוטא. העדים חייבים לומר את כל אשר הם יודעים, ללא הסתרת מידע, ללא חשש וללא פניות. ומה מצפים חברי הוועדה שעדויות אלה יישארו קבורות עמוק במרתפי הארכיונים? לא ולא. התעקשות הוועדה לא לפרסם את מלוא העדויות גם לאחר פרסום הדוח, היא בלתי לגיטימית לחלוטין. העדויות חייבות להיות גלויות לחלוטין כדי לסייע לכל המתעניין להשוות בינן לבין מסקנות הוועדה. כל ניסיון הסתרה של העדויות בכסות תרגילים שונים מהווה פגיעה אנושה באמינות עבודתה של הוועדה.
במקרה כזה, מותר לבג"צ ואף מחובתו לחייב את הוועדה לפרסם את העדויות. יש אינטרס ציבורי ממעלה ראשונה לדעת מה נבחריו עשו או לא עשו במלחמת לבנון השניה. אין המדובר כאן באירוע בעל ערך זניח אלא בעצם קיומה של המדינה.
התרגיל המוכר של סגירת המסמכים מפאת "שיקולי ביטחון" אינו יכול לתפוס עוד. אף אחד אינו מבקש לפגוע בבטחון המדינה על-ידי גילוי סודות כמוסים.
במקרה של מלחמת לבנון הבעיות הן בעיות של תהליכי קבלת החלטות, של תפקוד המערכות ומפעיליהן ושל יכולת המנהיגות הנוכחית. גילוים של כל אלה אינו יכול לפגוע בבטחון המדינה.
על סמך כל הנאמר לעיל, הדרישה המתבקשת היא לפרסם את העדויות כולן, כנספח לדוח שיחובר על-ידי הוועדה. אם הוועדה מתכוונת לכך, הרי שאין לה כל סיבה להתפטר, ועל בג"צ לאפשר לה להשלים את עבודתה. אם כוונת הוועדה היא להסתיר את העדויות, חלקן או כולן, או "להקל" על העדים שהופיעו לפניה, עליה להתפטר מהר ככל האפשר. עם כל הכבוד לוועדה היא אינה יכולה לחפות על עדים. מדובר כאן במדינה שלמה שנכנסה למלחמה, שני מיליון איש ששהו במחילות או נעקרו ממקומם, הרוגים, פצועים וחטופים שגורלם אינו ידוע עד היום. כל אלה גוברים על חיסיון זה או אחר של עד כלשהו, יהיה מעמדו אשר יהיה.
