בשעת כתיבת שורות אלו, כבר הסתיימה הפגנת הרבבות נגד הממשלה בעקבות דוח וינוגרד. המפגינים דרשו שהממשלה תתפטר בעקבות כשלונה במלחמה מול החיזבאללה, ולפי הדיווחים, אחד הדוברים אף הודיע בפומבי לראש הממשלה כי הוא מפוטר. נו, המפגינים הפגינו, המכובדים נאמו והממשלה תמשיך בדרכה.

הח"מ, כמנהגו מזה עשר שנים לפחות, לא השתתף בהפגנה ואפילו אינו קורא לראש הממשלה להתפטר. גם לא לשר הביטחון. בלאו הכי הם לא שומעים אותו, לא רואים אותו ולכן לא סופרים אותו; הם רחוק מדי למעלה. חבל לבזבז אנרגיות על מהלכי סרק. וגם אם יתפטרו, מי יבוא במקומם? למישהו יש הצעה? כן? מצטער. לענ"ד, זה לא יעבוד. כל עוד המדינה אינה יודעת מאין באה ולאן היא הולכת, אין שום סכוי שמישהו יצליח לעשות משהו שיאט את המיאוץ לחורבן. טוב, אולי להאיט יצליחו, אבל לא לבלום.

ברשימה לפרשה זו, לפני כשלוש שנים, תחת הכותרת "הקרב והמערכה" כתבנו על כך שזו שגיאה קשה לחשוב שהשלטון הוא לטובתנו. מה שמעניין אותו זה טובת עצמו וכדאי שנתפקח, כי בלי התפקחות לא נוכל לתקן דבר. בטח לא לאלץ את השלטון לפעול לטובתנו, כפי שמתחייב מהגדרת תפקידו וגם מהבטחתו המפורשת לנו.

תמיד קוראים את פרשת אֱמֹר בספירת העומר, וכמו ברוב השנים, גם השבוע היא נקראת בשבוע של ספירת ההוד. דיברנו בעבר על כך שעניינה של הפרשה הוא חינוך. זה נכון לתורה כולה, אבל כאן זה במובהק. הנה הפסוקים הראשונים [ויקרא כ"א] ופירוש רש"י:

[א] וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, אֱמֹר אֶל-הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן; וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, לְנֶפֶשׁ לֹא-יִטַּמָּא בְּעַמָּיו. [ב] כִּי, אִם-לִשְׁאֵרוֹ, הַקָּרֹב, אֵלָיו: לְאִמּוֹ וּלְאָבִיו, וְלִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ וּלְאָחִיו. [ג] וְלַאֲחֹתוֹ הַבְּתוּלָה הַקְּרוֹבָה אֵלָיו, אֲשֶׁר לֹא-הָיְתָה לְאִישׁ--לָהּ, יִטַּמָּא.
(רש"י): אֱמֹר אֶל-הַכֹּהֲנִים - אֱמֹר וְאָמַרְתָּ, להזהיר גדולים על הקטנים:

זוהי תמצית הרעיון החינוכי. אבל מי הם הגדולים ומי הקטנים?
בכל רובד שנבחר, נמצא שיש מקום להבחנה בין 'גדולים' ו'קטנים'. בחינוך הפורמלי, זה פשוט. אבל עיקר החינוך הוא לא פורמלי, וגם שם יש גדולים, עם או בלי מרכאות, וקטנים, כנ"ל. דיברנו לא אחת על מה שכולם יודעים, שחינוך מתחיל בדוגמא אישית של הגדולים כלפי הקטנים. "הכי גדולים" בכל חברה, הם אנשי המעמד השליט, והתנהלותם משמשת דוגמא ואף מעניקה השראה לנשלטים. אצלנו יש נתק בין המעמד השליט ובין המעמד הנשלט. המסר החינוכי שמשדר המעמד השליט ניתן לתימצות במלה אחת, אנוכיות. האינטרס האישי מעל הכל, ובעצם הוא העניין היחיד.

כיום כבר רבים מדברים וכותבים על כך, אבל נראה לי שלא מדגישים מספיק את העובדה שהמעמד השליט אצלנו, לא הוא שהמציא את השיטה. הנה משהו לכבוד ל"ג בעומר שיחול למחרת השבת, ביום א':
[מסכת שבת לג ב] דיתבי רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון, ויתיב יהודה בן גרים גבייהו. פתח ר' יהודה ואמר, כמה נאים מעשיהן של אומה זו; תקנו שווקים, תקנו גשרים, תקנו מרחצאות. ר' יוסי שתק. נענה רשב"י ואמר, כל מה שתקנו, לא תקנו אלא לצורך עצמן; תקנו שווקין, להושיב בהן זונות; מרחצאות, לעדן בהן עצמן; גשרים, ליטול מהן מכס.

את שלושת הראשונים בספור פגשנו כבר בשבוע שעבר. שלושתם תלמידי רבי עקיבא במחזור השני, שכלל חמישה תלמידים בלבד. רבי יהודה מתבונן במציאות הגלויה, פיתוח המסחר, התשתיות והתברואה, ומשבח את השלטון על מעשיו הנאים. 'יהודה' זה מלשון הודיה והוא כמו מודה לשלטונות על מעשיהם לטובת הנתינים. ר' יוסי שותק. אולי כי לא נוח לו לשבח שלטון זר ואולי כי הוא זוכר דברים לא כל כך טובים שיש בשלטון הזה. אבל בעיקר נראה שהוא משלים עם המציאות, עם השלטון, אבל לא עד כדי לשבח אותו. בנסיבות אלו, מוטב לשתוק. לכאורה, יוסי זה קיצור של יוסף, אבל לא נראה שמדובר בשם מקוצר. בשמו יש י' שזו נקודת החכמה; ו' זו המשכת החכמה כלפי מטה, אבל ס' זו אות סגורה, והוא מסתגר בשתיקתו. שמעון זה מלשון שמיעה, ודוקא הוא מדבר. רבי שמעון חושף את המניעים הנסתרים של השלטונות ומשלם על זה ביוקר.