אשכנזי באוהל של פינס

מוטי אשכנזי יבוא לאוהל המחאה שמקים אופיר פינס מול בית ראש הממשלה. מישהו צריך להמשיך ולמקד את נחשול המחאה שהחל ביום חמישי בכיכר. פינס ינסה לעשות זאת.

התגייסנו למלחמה באוקטובר 1973, הגדוד שלי חזר הביתה מסיני רק באפריל שלאחר מכן. ועדת אגרנט אמרה את שלה אך התחושה שמשהו ומישהו צריכים לרעוד וללכת - לא באה לביטוי מלא או למימוש. עד שבא מוטי אשכנזי עם אוהל המחאה שלו - והזעם מצא את האיש שמיקד אותו. מתוך 70 חייליו של אשכנזי במוצב "בודפשט" עליו פיקד, 30 נפלו בשבי ו-30 נהרגו. אשכנזי חזר הביתה אך לא חזר לשיגרה. מפני שהוא עמד שם, תחילה לבדו, מול משרד ראש הממשלה - ממשלת גולדה נפלה.

הוא היה פוליטיקאי קטן מאד, מוטי אשכנזי. אך אף אחד לא יקח ממנו את הרגע שלו בהיסטוריה. רגע שקבע כי מחאה יכולה להפיל ממשלות. כן, אפשר לשלוח הביתה את מי שנכשל.

עכשיו בא נחשול חדש של אנרגיית מחאה לאומית והוא על-מפלגתי, מימין ומשמאל. אך מה שהחל בכיכר ממתין למיקוד נוסף. המארגנים של הפגנת "כישלונרים הביתה" לא רצו נאומים של חברי כנסת, אך חברי כנסת יודעים היטב כי בבוקר שאחרי המחאות וספירת הראשים בכיכר, לפעמים עמידה של בודדים היא שאינה מאפשרת עוד עסקים כרגיל. אפילו לא במפלגת העבודה.

פינס היה הראשון במפלגה המחוקה הזאת שהעז להתוות את הדרך החוצה ונטש לשכת שר בדרך לאופוזיציה לוחמנית מול ממשלת אולמרט. פינס עשה זאת באוקטובר 2006 בטענה שהממשלה "איבדה את דרכה" עם כניסתו של אביגדור ליברמן אליה. אוהל המחאה שהוא מקים עתה מול בית ראש הממשלה עשוי לחסום את דרכו של אהוד ברק אליה. בלי ברק בממשלתו, אולמרט רואה את תחילת סופה.

יתכן שהדוח החלקי של ועדת וינוגרד, במנותק משורת הפרשיות הנחקרות בהן מעורב ראש הממשלה, לא טעון דיו כדי ליצור מסה קריטית של זעם, תחושת תעוב ומיאוס - כלפי הצמרת שניהלה את מלחמת לבנון השניה. אך כשהוא נקרא על-רקע שורת הפרשיות הזאת - הוא הופך לאוהל המחאה הלאומי - במהדורת 2007. הסקרים אינם מציבים את אופיר פינס בראש המתמודדים על ראשות מפלגת העבודה. אך במבחן התוויית הדרך החוצה מן הממשלה הזאת - פינס עזב ראשון את הכסא, הרבה לפני איתן כבל, ופינס הוא הראשון באוהל שהציבה ועדת וינוגרד.

"כל אותם ישראלים אשר עמדו לבדם במבחן האש הזה", אומר אשכנזי לעיתונאי ארי שביט בראיון שקויים 30 שנה לאחר המלחמה ההיא ופורסם בשעתו במוסף הארץ, "כל אותם הישראלים אשר עמדו במבחן הבדידות הזה. שהרי אם לא יתעוררו כעת, באמת לא יהיה יותר טעם. לא שהחיים יעמדו מיד בסכנת הכחדה. לא. אבל טעם החיים יעמוד מיד בסכנת הכחדה. וכבר לא יהיה בשביל מה לשאת את כל זה. החיים יתרוקנו מכל תוכן. החיים יהיו כאן לחיוורים כאלה. צלליות כאלה. חיים חסרי משמעות".

כמה מן הטעם עליו דיבר אשכנזי עוד נותר בנו? הימים הבאים, באוהל של פינס, יגידו.