עוד נשובה אל ריהוט עתיק

משחר נעוריו היה יהודה חרס (68) משוגע לרהיטים עתיקים. ספות, כורסאות וכסאות בסיגנון ויקטוריאני, ג'ורג'יאני, או בסיגנון הבידרמאייר, שבו את ליבו עוד בבית הוריו בניו-יורק.

הוריו, שלא נעלמה מעיניהם להיטותו זו של בנם, שלחוהו לבית-ספר מיוחד לאומנות הריהוט העתיק. בן 16 היה יהודה כאשר החל בלימודיו ומקץ ארבע שנים סיימם, כשבאמתחתו דיפלומה של מומחה לריהוט עתיק.

זמן קצר לאחר סיום לימודיו עלה ארצה, השתקע בהרצליה ופתח בית-מלאכה קטן בשכונת נוף-ים בעיר, לעיצובם מחדש של רהיטים עתיקים, בסיגנונם המקורי. בהיותו אחד המומלחים המעטים בארץ בתחומו, רכש לו עד מהרה לקוחות רבים מכל קצווי הארץ, ששמעו הגיע אליהם מפה לאוזן.

כורסאות משנת 1800

בבית-מלאכה זה הוא ממשיך גם כיום לעצב, ביד אומן, את הרהיטים המסוגננים, כשלצידו עוזרים שני בעלי-מלאכה נאמנים, שלמדו אצלו את רזי המקצוע. רוב הלקוחות הפוקדים את בית המלאכה שלו הם בני 40-50, בעלי אמצעים. גם בעלי גלריות לרהיטים עתיקים אינם מדירים רגליהם ממנו ושוחרים לפיתחו, כדי לשמוע עצה, או לתקן רהיט שהתבלה. גאוותו על כך שבין לקוחותיו המרובים נמנית גם צמרת ה"מי ומי" של המדינה.

פריטי הריהוט העתיקים ביותר, שיהודה זכה לטפל בהם עד כה, היו ספה ושתי כורסאות בסיגנון ויקטוריאני, משנת 1800. "שוויים של רהיטים אלה", הוא אומר בגאווה, "נאמד במאות-אלפים, אבל בעליהם לא ימכרם גם במחיר אסטרונומי כזה, בשל ערכם הסנטימנטלי".

כך רהיט עתיק, המובא לבית המלאכה שלו, זוכה לטיפול אינטנסיבי. כמומחה ותיק, אין כמעט רהיט בעולם שיהודה חרס אינו מודע לו. למי שמבקש לדעת מה ערכו, הוא עורך אומדן-בזק, מבלי שיזדקק, בדרך כלל, לשפע הקטלוגים המצויים בספריית בית המלאכה שלו. רק כאשר מכרסמים בליבו ספקות - הוא מעלעל באחד הקטלוגים שלו לרהיטים עתיקים ומייד הוא יודע לנקוב בשוויו.

כהה הוא עתיק

למי שבא עם רהיט, כדי לשפצו ולתקנו, הוא מעניק טיפול מן המסד עד הטפחות: תחילה נבדקים הקפיצים, לאחר מכן מושב העץ, הקצוות, הפיתוחים, ולבסוף הריפוד. קצוות משופשפים ו...שכבות הלכלוך המצטברות בהם - מסגירים, בדרך כלל, את מניין שנותיו של הרהיט. גם לגווני הרהיט יש חשיבות לא מבוטלת; בדרך כלל, ככל שהכסא כהה יותר - הוא גם עתיק יותר.

יש רהיטים שיהודה חרס שוקד על שיפוצם שבועות תמימים ויש כאלה שדי לו ביום-עבודה אחד כדי לתקנם. רוב לקוחותיו, המצויידים ברהיטים עתיקים, מבקשים לרפד אותם בריפוד חדש-ישן. גם כאן ניכרת מומחיותו של חרס: לכל רהיט הוא מתאים סוג מסויים של בד. "לרהיטין ויקטויראניים הולך בד מוהיר", הוא מסביר, "ואילו לרהיטים בסיגנון בידרמאיר - יפה דווקא ריהוט-פסים". לרהיטי תקופת הרנסנס, לעומת זאת, הוא מתאים בד פירחוני או עור.

כמומחה-אומן, קשה "למכור, אותו באשר לגילם ולייחוסם של הרהיטים. אלא שליבו דואב על כי בארץ נדירים כיום יותר ויותר הרהיטים העתיקים האורגינליים והולכים ומתרבים החיקויים. לא פחות הוא מצר על כי הולך ופוחת דור האבות, אשר הרהיטים העתיקים היו קניינם הקבוע, וגם על הדור הצעיר, אשר אינו חפץ ביקרם של העתיקים-העתיקים האלה. עם זאת משוכנע יהודה חרס כי יבוא היום שבו נשובה אל הריהוט העתיק.