למה הח"כים מנותקים מהציבור <br>

פעם אחר פעם אנחנו נוכחים לראות שח"כינו היקרים מתנהגים כמו היו נמצאים על כוכב לכת אחר או לחילופין בתוך בועה הגורמת להם להיות מנותקים לחלוטין מהלכי הרוח בקרב הציבור הרחב. אל לנו לבוא אליהם בטענות. למעשה, לא אנו קבענו אותם, אלא מיעוט קטן ביותר ואפילו זניח, בקרב הציבור, שלח אותם לבית הנבחרים, כך שלמעשה לא לנו הם חייבים את מקומם בכנסת.

מבין מעל ל-5 מיליון אזרחים בעלי זכות בחירה בארץ בסה"כ משתתפים בקביעת המועמדים להיות חברי הכנסת בערך כ-200,000 אלף אזרחים, ברוטו, כשהמספר האמיתי כנראה נמוך הרבה יותר. "המיוחסים" שמחליטים עבורנו מי יישב בבית הנבחרים הם, במפלגות הגדולות, ציבור המתפקדים ובמפלגות היותר קטנות, מנהיגי המפלגות עצמם, ועדות מסדרות או מועצות חכמים כאלו או אחרות. הציבור הרחב קובע את כמות המנדטים (חברי כנסת) שכל מפלגה תקבל אבל לא את זהות המועמדים עצמם שייבחרו.

כך שבפועל, איושם של 120 חברי כנסת נקבע ע"י פחות מ-5% מכלל הציבור ובממוצע דרושים 2,000 איש בכדי לקבוע מי יהיה מועמד לכנסת וברוב המקרים גם הרבה פחות.

בכנסת הנוכחית (ה-17 למניין) מניתי בין 40 ל-50 ח"כים ששמם לא אומר דבר וחצי דבר לציבור הרחב שלא לדבר על ההיסטוריה הציבורית שלהם ומה הכשיר אותם לתפקיד החשוב הזה. ולהזכירכם, כל אחד מהם עולה לנו סכומי כסף לא מבוטלים ולכל אחד מהם יש, מדי פעם, זכות (וחובה) לתת יד גם להחלטות שהן בהחלט גורליות עבורנו, הן כאומה והן כפרטים.

הרבה חברי כנסת זכו במקומם לא בזכות פעילות ציבורית מבורכת או הישגים ורעיונות מצוינים או יוצאי דופן, אלא עקב כך שנצמדו לאדם הנכון בזמן הנכון או ניצלו דילים ועסקות, לעיתים אפלות, שבינן לבין כישורים ויכולות אמיתיות אין ולא כלום.

אז מה הפלא שהבינוניות חוגגת ופעמים אנחנו מתוודעים לראשונה לשמו של חבר כנסת כאשר הוא גונב ציוד ממחסן הכנסת, או משתכר בפאב או מציג(ה) תעודות אקדמיות המצוצות מהאצבע?

דבר מצער נוסף ,אותו אנו חשים כפועל יוצא מכך שהולך ופוחת הדור בקרב חברי הכנסת, הוא, שמצב זה משליך באופן שלילי גם על רמת השרים המכהנים בממשלה.

מכיוון שמאגר חברי הכנסת המידלדל (איכותית), מהווה את חומר הגלם הכמעט בלעדי למינויי ראשי ממשלה ושרים בממשלה, אזי גם רמתם של אלו הולכת מדחי לדחי ואת התוצאות העגומות אנחנו חשים היטב על בשרנו.

מה קורה בעולם?

בדמוקרטיות המערביות והנאורות, כמו ארה"ב, צרפת, גרמניה, יפן, חלק מארצות סקנדינביה ועוד לא מעט ארצות, נהוגה מזה שנים, בנוסף לשיטה הארצית (הנהוגה בישראל), גם שיטת הבחירות האזורית-אישית הישירה. הארץ מחולקת למספר אזורי בחירה, כאשר בכל אזור מתמודדים מספר נציגים ותושבי האזור בעלי זכות בחירה מצביעים (או שאינם מצביעים) עבורם, באופן אישי וישיר והם נציגיהם בבית הנבחרים של המדינה.

שיטת הבחירות האזורית-אישית מבטיחה כמה יתרונות בולטים:

א) חברי בית הנבחרים נבחרים ע"י ציבור גדול של אנשים מה שמונע מעשית קניית קולות בוחרים ורקימת דילים לא כשרים.

ב) מכיוון שחברי בית הנבחרים נבחרים ע"י ציבור מסוים מחויבותם הבסיסית היא כלפי אותו ציבור ואלו הם בד"כ תושבי מחוז מגוריהם - ולא כלפי המפלגות או מנהיגיהן, כך שקולו של האזרח הפשוט נשמע היטב גם בפרלמנט.

ג) כדי להיבחר ע"י ציבור כה רחב נדרשים המועמדים להרבה יותר מלבקר בשמחות של חברי מרכז או להיות נושאי דברו ומשרתיו של מנהיג כזה או אחר. כלומר, נדרשים מהמועמדים הישגיות ופעלתנות ציבוריות לא מבוטלות בכדי שקהל המונה עשרות אלפי אנשים ייתן בהם את אמונו וזו מסננת בהחלט יעילה הגורמת לכך שבעיקר הטובים והראויים ייבחרו לתפקיד.

מסקנה: אם אנו מוצאים לנכון שמגיע לנו הרבה יותר מאלו שנבחרו לייצג אותנו בכנסת וגם מאלו היושבים בממשלה, יש לשקול מעבר לשיטת בחירות שבה חברי בית הנבחרים (או לפחות חלקם), נבחרים ישירות ובאופן אישי, ע"י כלל הציבור הרחב, כפי שקורה בנאורות שבמדינות תבל. עד אז ניאלץ להסתפק במה שיש...