בוגד הוא בוגד

רק מעט בני אדם שחרשו רע בחייהם - ריגלו, רצחו, שדדו, אנסו - מסוגלים להתייצב אל מול המראה, להביט בה, לראות את דמותם האמיתית, ולהודות: זה אני וכזה אני ואלה מעשי הרעים. רוב אנשי הרשע האלה מנסים, לאחר מעשה, לטהר את השרץ בק"ן טעמים ולבנות תלי תלים של מניעים אידיאולוגיים או פסיכולוגיים למעשה הנפשע שהיה פרי עמלם.

שניים כאלה הם מרדכי ואנונו, המנסה לצייר את עצמו, מזה שנים, כלוחם הכמעט אולטימטיבי כנגד הסיכונים הנובעים מהפצתו של נשק גרעיני בעולם, ופרופסור מרקוס קלינגברג הטוען, בראיון נרחב עם אילנה דיין, כי הוא בכלל לא היה מרגל, הוא רק נפגש פעם בפעם עם שולחיו מן הק.ג.ב. וסיפר להם כמה סיפורים בלתי מזיקים. ואם הוא מצטער על משהו, הרי אין זה על הנזק הכבד ביותר שגרם למדינת ישראל, אלא על הנזק שגרם לעצמו כאשר ממש אולץ, מסכן שכמותו, לבלות שנים רבות בכלא, חלקן בבידוד, ממש כמו ואנונו.

ויש קו מאחד את הזוג המוזר הזה. שניהם נשאו במשרה ציבורית, שבמסגרתה הגיע לידיהם מידע סודי ביותר על התוכניות האסטרטגיות-ביטחוניות של ישראל. שניהם התחייבו, בחתימת ידם, לשמור את הסודות האלה מכל משמר - ושניהם, ביודעין ובכוונה תחילה, הפרו את מחויבותם. כל אחד מהם, בדרכו ועל-פי מניעיו האישיים, ביקש "למכור" את הסודות שהופקדו בידיהם בנאמנות.

כיוון שאנו חיים בעולם עתיר חדשות קשות כמעט מדי יום ביומו, אנו נוטים לשכוח את פרטי הפרטים של אירועים מסעירים שהתרחשו בעבר. ועל כן, כאשר אנו מנסים להבין את אירועי ההווה, מן הראוי להזכיר מעט מן העבר.

תחילה - העובדות במקרהו של מרדכי ואנונו. מסיבות פסיכולוגיות השמורות עימו, החליט ואנונו לעזוב את מקום עבודתו כטכנאי בקמ"ג (הקריה למחקר גרעיני בדימונה) ולהגר לאוסטרליה, כדי לבנות לעצמו חיים חדשים. זה היה ב-1986. החלטתו להתנתק לחלוטין מישראל ומן היהדות, הביאה אותו להמיר את דתו לנצרות. באוסטרליה הרחוקה - בה ניסה לבנות את חייו מחדש - פגש, בדרך מקרה, עיתונאי בריטי שהועסק בזמנו בידי העיתון הבריטי "סאנדיי טיימס". את תוצאות המפגש הזה אפשר לכנות "משא-ומתן עסקי" כיוון שמה שבאמת עניין את ואנונו היתה השאלה: כמה יהיה העיתון מוכן לשלם לו תמורת מכירת סודות האטום של ישראל. כדי לסגור עניין נסעו השניים לבריטניה ונפגשו עם תחקירי העיתון.

ואכן, הסחורה החמה שהציע ואנונו - בצירוף התצלומים שצילם בחשאי במהלך עבודתו בקמ"ג - הביאו לכלל הסכמה עסקית. העיתון התחייב לשלם לואנונו הרבה מאד לירות שטרלינג, אבל בתנאי אחד, נכון מנקודת הראות העיתונאית: קודם כל יש לוודא שהסיפור אמיתי. לא זה המקום לפרט את כל פרטי הניסיונות לוודא את מהימנות המידע שמכר ואנונו, אבל עובדה היא שהמאמץ הזה השתרע במשרדיהם של מדעני אטום בריטיים נודעים ואף הגיע לחקירה עיתונאית שניסו לערוך בישראל תחקריני העיתון שהגיעו לכאן במיוחד. בסופו של דבר השתכנע העיתון באמיתות המידע והכסף עמד לעבור לחשבונו של אנונו. לצערו הרב של ואנונו, יצרו גבר עליו והוא התפתה לנסוע לבילוי באיטליה עם צעירה בלונדינית העונה לשם "סינדי", שלא היתה אלא שליחת "המוסד". וכך, רק בדרך מקרה רע, לא הצליח ואנונו להיפגש עם חבילת המזומנים הנאה שהעמיד לרשותו העיתון.

אלה העובדות שואנונו מנסה להסתיר, במסגרת מסעו לצייר לעצמו תדמית כמעט אוטופית של שוחר שלום עלי אדמות המנסה למנוע מן העולם את הסכנות והפגעים הכרוכים בהפצתו של נשק גרעיני. מנסה, וככל הנראה מצליח, לפחות מן ההיבט התדמיתי. כך או כך על עובדה אחת אין מחלוקת: בוגד הוא בוגד.

גם מרקוס קלינגברג היה בוגד. מה היו המניעים הפסיכולוגיים והענייניים למעשיו של קילנגברג קשה לדעת. למרות טענתו כי לא קיבל תמורה כספית בתמורה למידע הסודי ביותר שמסר למפעיליו הסובייטים במלך שנות עבודתו הרבות במכון המחקר הביולוגי בנס-ציונה, אפשר גם שלא להאמין לו. כל מי שמכיר את שיטות העבודה של הק.ג.ב. יודע כי כסף ואידיאולוגיה הם "הילך חוקי" בהפעלת מרגלים. סביר להניח כי גם במקרה של קלינגברג הכסף החליף ידיים והופקד בחשבונות בנק בחו"ל על שמו של הפרופסור "הנחמד". ואולי לא רק כסף. אולי עטפו אותו מפעיליו באפוד של כבוד ועיטורי גבורה שהעניקו לו במפגשים סודיים באירופה. רק לקלינגברג פתרונים, אך הוא בוחר, ממש כמו ואנונו, לבנות לעצמו תדמית של איש טוב, נעים הליכות, בעל חוש הומור, שבכלל לא עשה כל רע, אלא בסך הכל רק נפגש עם כמה חברים מרוסיה וסיפר להם כמה סיפורים לא מזיקים, על מה שמתרחש בישראל בתחום המחקר הביולוגי. ממש סבא טוב שכל חטאו בכך שניסה להרדים את נכדיו, בלילות סופה ורעם, באגדות מארץ הפיות והמלאכים הטובים.

בכל הפרשה המוזרה הזו של מרקוס קלינגברג, וחשיפתו התקשורתית בתוכנית "עובדה" של אילנה דיין, איש לא הסביר מה, בעצם, היו הסודות שמכר לסובייטים "סבא מרקוס". נכון שגם כיום התחום המרתק הזה של המחקר הביולוגי והאפידמיולוגי של ישראל עודו סוד כמוס. אבל דווקא בימים אלה, כאשר הפאניקה נזרעת בחוצות ישראל נוכח איומי השימוש ב"נשק השמדה המונית" ביולוגי שנרקח והוכן במטבחי הרצח של סאדאם חוסיין - ראוי לתאר תמונה מדויקת יותר של האיום הקיומי שיש הרואים בו אף סיכון נורא יותר מזה הטמון בנשק הגרעיני.

מחקר בתחום השימוש בנשק ביולוגי נועד לתת למענה בשני תחומים - הגנתי והתקפי. בתחום ההגנתי מדובר בהבנת מרכיבי נשק ההשמדה הביולוגי של האויב, והאמצעים הנכונים להתגונן בפניהם, אם על-ידי חיסון המוני של האוכלוסיה או בדרכים אחרות. בתחום ההתקפי - שבעיקרו נועד להוות איום הרתעתי כנגד איום ביולוגי ממדינות אויב - המדובר בייצור אמצעי לחימה ביולוגיים חדישים, מזיקים מאד ועמידים בפני אמצעי ההתגוננות הביולוגיים הידועים. על-פי מה שפורסם בעולם על תחומי הפעילות של מכון המחקר הביולוגי בנס ציונה - זה מרחב הפעילות המדעית המתקיימת המכון. ואלה בדיוק התחומים שבהם עסק במשך שנים רבות פרופסור מרקוס קילנגברג. ואת המידע הרגיש והעדין הזה הוא מסר לסובייטים, אשר למי ששכח היו, בימים הרחוקים ההם, התומכים העיקריים במדינות ערב שביקשו להשמיד את ישראל.

וכך, בתמימות כמעט קדושה, מודה קלינגברג בפני אילנה דיין, כי אכן סיפר למפעיליו כמה סיפורים. הוא לא סיפר, את מה שללא ספק הבין היטב כמדען, כי הסודות שמסר או מכר היו מפתח רב-תכליתי. מצד אחד היה זה מפתח שהציג בידי אויבי ישראל את הנתיב המדויק כיצד להתגבר על ההגנות הישראליות ולהשמיד את בני עמו היהודים; מצד שני היה זה מפתח שאיפשר למבקשי נפשה של ישראל התגוננות נאותה וטובה כנגד הנשק הביולוגי שבפיתוחו עסק, מטעם המדינה, במשך שנים רבות. כדי שלא תהיה טעות - יש לומר בבירור. מרקוס קלינגברג בגד בעמו ובמדינתו, ביודעין, בהתמדה, בנחישות, ללא בושה, ללא נקיפות מצפון, תוך קבלת תמורה כזו או אחרת. בקיצור - בוגד הוא בוגד.

סביר להניח במידה רבה של מהימנות, כי גם כיום פועלים בישראל מרגלים שהושתלו בידי מדינות עוינות תחת מסווה כזה או אחר. סביר גם להניח, כי חלקם פעילים למען שולחיהם וכי חלקם "רדומים", עד שיבוא יום הפקודה ומפעיליהם יוציאו אותם ממאורתם כדי לפעול ממש בשטח. סביר מאד להניח גם, כי בסופו של דבר ילכדו מרגלים אלה בידי שירותי הביטחון הישראלים. אבל כנראה לא סביר להניח שהמרגלים האלה יביטו במראה, ויאמרו לעצמם את האמת בלי כחל וסרק: היינו בוגדים. לא פחות ולא יותר.