מיכל מירון שקד ז"ל, "סכין במים"

מיכל מירון שקד, אז מיכל מירון בלי תוספות, נכנסה לחדר המערכת הקטן של "קול ירושלים" המקומון הראשון ברשת ידיעות אחרונות, וזרקה לי את החומר שלה על השולחן.

תחילת שנות השמונים. לפני האינטרנט. לפני הצ'אטים. לפני הטוק-בקים. לפני הקהילות והפורומים. היא באה עם תנועת התרסה שאמרה את הכל. זאת אני, כמות שאני, אולי בלתי נסבלת, אבל מה זה משנה. או שאני יודעת לכתוב. או שאני לא יודעת לכתוב. ובסיכומו של חשבון - האם זאת לא השאלה הקובעת?

קראתי במהירות כשהיא יושבת מולי ועושה לי פרצופים נעדרי סבלנות - ואהבתי את הטכסט. קראנו למדור שלה: "סכין במים". הדיל היה ברור ונחתך מהתחלה. היא הולכת לעשות מדור אישי מאד. תכתוב בדיוק מה שבא לה. כמה שיותר פרובוקציות ככה יותר טוב.
"גבר אחד עם שיער אדום ומכנסיים נטולות צבע בר זיהוי התיישב בקירבת הנשים שלידי, ישראליות, מלאות. "הלו בובות", הוא אמר וחייך חיוך רחב מלא שיניים, חושף עיניים מלאות זימה", כתבה לי באחד ממדוריה כשהתבקשה לצאת לסיבוב לילה ירושלמי ולגלות סופית האם יש בעיר חיים אחרי חצות.

"לכל בר יש את שתי הנשים שלו. יושבות לבד על הפינה מזמינות משקאות בצבע ורוד עם הרבה אלכוהול. הערב גומר אותן עם חיוך ציני בעיניים והרבה ציפיות מן החיים האלה לעזאזאל כבר אין להן".

היה ברור כי מיכל מירון תכתוב בשפה מיכל מירונית. בדיוק כמו שדן עומר המנוח שכתב לי מדור בשם: "פונדק הרוחות", עשה בשפתו שלו. הם היו, שניהם, אינדיבידואליסטים מושבעים, עובדה שהוסיפה להם פופולריות בחדר העורך גם כשלא בא להם להיות נחמדים.

קשה לי לכתוב בלשון עבר על מיכל מירון שקד שנפטרה בשבת ממחלת הסרטן והיא בת 49 בלבד. אני אראה אותה תמיד כמו שהיתה אז, עם הטכסט שלה שכל המשנה בו מילה אחת מסתכן בנפשו: חיה ובועטת -כותבת לכל הכיוונים, כל בעיטה מכוונת היטב.