כשלים חמורים בהתנהלות הממשלה ושריה - חמורים יותר מן הכשלים שיחסה וועדת וינוגרד לממשלה בכלל ולראש הממשלה בפרט בדוח החלקי שלה לגבי מלחמת לבנון השנייה - עולים מפרקי עדותו של השר אבי דיכטר שראו אור במעריב (22.5.07).
הכשל החמור הראשון הוא זה החושף בעליל שה"מנטרה" המדברת על אחריות קולקטיבית של הממשלה להחלטותיה בהיותה המפקדת העליונה של הצבא, היא פיקציה. השר לביטחון פנים דיכטר מגלה לנו את האמת: השרים מצביעים בממשלה לא על-פי מיטב שיקול דעתם הנוגע לעניין שעל הפרק, אלא על-פי ה"פופולריות" של ההצעה המונחת על השולחן.
אולי השרים אינם מכירים את מה שהכנסת חקקה, אבל החוק קובע מפורשות, כי קיימת אחריות קולקטיבית של כל חברי הממשלה להחלטות הממשלה והאחריות הזו חלה גם לגבי השרים שמצביעים "נגד"; אבל כנראה עבור השרים כבודו של החוק במקומו מונח אבל באופן מעשי מדובר, על-פי עדותו של דיכטר, ב"תיאטרון בובות", שהדינאמיקה הקבוצתית נגזרת בו מאימת "משפט שרון" (הדחה בשל דעות) נגד חושבי מחשבה עצמאית ומביעי דעה עצמאית, והיא הקובעת את אופן ההצבעה.
מבחינה זו, מתבקשות שתי מסקנות מיידיות:
א. דרוש בדחיפות שינוי בחוק יסוד: הממשלה, שלא יאפשר לראש הממשלה לפטר שרים על בסיס הצבעתם בממשלה, אלא אם יצביעו נגד הממשלה אי-אמון בכנסת.
ב. דרושה הטלת אחריות אישית, מלבד האחריות הקולקטיבית, על כל שר לגבי הצבעותיו בממשלה. היה ותמצאנה החלטות שתמך בהן לא ראויות (לא חוקיות, לא סבירות, לא מוסריות, לא נורמטיביות), על-ידי גורמים שהוסמכו לכך - בית המשפט, היועץ המשפטי לממשלה, מבקר המדינה, ועדת חקירה - ישא כל שר באחריות אישית הנגזרת מן העובדה שתמך בהחלטה.
הכשל החמור השני טמון בשר בהתנהגותו של השר דיכטר שהוא מבעלי הניסיון הביטחוני המובהק בממשלה. העובדה שסבר - על-פי עדותו - שהמהלכים המוצעים על-ידי הרמטכ"ל אינם מיטביים ולא התנגד לביצועם, היא אות קלון על יושרתו הציבורית.
הכשל השלישי: דבריו של השר דיכטר בעניין החלטת מועצת הביטחון 1701, מעוררים שתי תמיהות קשות:
א. אם סבר השר דיכטר שיש פתרון מדיני למצב שנוצר בלבנון, מדוע לא תמך באלה שהציעו לנסות דרך זו לפני מהלך כוחני ו/או במקומו? מדוע לא הציע זאת בעצמו? מי לדעתו של השר דיכטר צריך היה להביא לשולחן הממשלה הצעה "מדינית", אם הממשלה כלל לא בחנה אופציה זו באותו מעמד, וזאת בשעה שלדעתו, המוסתרת מעין חבריו בממשלה, זה היה הפתרון המועדף, ואם לא המועדף, אזי הריאלי ביותר?
ב. השר דיכטר, כידוע, בקיא בענייני המזרח התיכון והיריב הערבי. על סמך מה אם כך טען שהחלטה 1701 היא הישג, כאשר בפועל ההחלטה כלל אינה מתבצעת בשטח, נושא החטופים (שהוצג כאחת ממטרות המלחמה) אינו זז וההחלטה עצמה משמשת "פלטפורמה" נוחה לחיזבאללה ולארגונים קיצוניים אחרים בדרום לבנון להתבסס מחדש באזור, ולהכין מערכה להשתלטות על לבנון כולה?
הכשל הרביעי מצוי באמירה, הסתמית לדעתי, של השר דיכטר ש"ראש הממשלה ניסה לוודא שהשרים מבינים שתקיפה ישראלית תענה בתגובה רקטית?".
- האם הובהר לחברי הממשלה מה יהיו אופי התגובה, עוצמתה, מישכה והשלכותיה?
- האם נשאלה השאלה אם ברור שתהיה תגובה רקטית, עד כמה ערוך לכך העורף וכיצד נערכת הממשלה לסייע לעורף מול תקיפה אפשרית, לנוכח מידת המוכנות של העורף?
- האם נשאלה השאלה אם הצפי למשך הזמן שבו ישתק חיל האוויר את עיקר התגובה הרקטית לא יתממש, מה החלופה העומדת לרשות ישראל במקרה כזה?
- האם נבחנה האפשרות שתהיה הידרדרות עד כדי התערבות סורית, אם ההצלחה הישראלית תהיה ניכרת, ומה תהיה תגובת ישראל לכך?
אם לא נשאלו כל השאלות האלה ואחרות, מה המשמעות של הערתו של ראש הממשלה לגבי תגובה רקטית אפשרית - כסת"ח?
הכשל החמור החמישי של השר דיכטר נחבא בשאלה הפשוטה הבאה: אם השאלה "כמה זמן תמשך הפעילות הרקטית של הצד השני "... לא היתה ברורה...", כפי שטוען השר דיכטר, על סמך מה התקבלה ההחלטה לצאת לפעולה? על בסיס הימור? לפי שיטת הזכייה ב"פיס"? בהתאם ל"זחיחות דעת?", אולי "זלזול בחיי אדם?", או שמא יתכן כי אנו עדים ל"הרפתקנות" פשוטה.
הכשל השישי הינו פשוט לוגי: אם היה ידוע שהנושא הקרקעי "יגיע", מדוע הסכים השר דיכטר לכך שלא יעלה במפורש, לא יידון כחלק מהמהלך כולו, ולא יבחן פעם נוספת ב"פורום השבעה" לאחר שלושת הימים הראשונים של המערכה, כשכבר היה ברור אפילו לאזרחים מן השורה, שהמערכה אינה מתנהלת כצפוי וכנדרש?
הכשל השביעי, וזו הנקודה הקשה ביותר. השר דיכטר אומר כי מנקודת ראות של "חכם לאחר מעשה" - "צריך היה להחליט מה רוצים בצורה יותר מדויקת".
האמנם חכם לאחר מעשה? האם לדיכטר בעל הניסיון הביטחוני והניהולי העשיר לא היה ברור שהתנהלות הממשלה, ועדת השרים לביטחון ו"פורום השבעה" היו כולם בניגוד לכל היגיון ולכל נורמה תקינה של תהליך קבלת החלטות מסודר? ואם זה לא היה ברור לו - לשם מה נחוץ ניסיון בנושאי ביטחון לניהול אירועים ביטחוניים?
אם כל הדברים האלמנטריים האלה לא היו ברורים לשר דיכטר אני מודאג עתה הרבה יותר מקודם לגבי כושרו ושיפוטו של מי שהיה ראש השב"כ וכיום הוא יושב על כיסא השר לביטחון הפנים. אם כל אלה לא היו ברורים לו - איני מבין מה מחפש השר דיכטר בראשות מפלגת שלטון במדינה כישראל.
אבל, אם "חלילה" כל הדברים האלה כן היו ברורים לו - מה מעידה התנהלותו של השר דיכטר על דיכטר שליח הציבור?
ככל שמתפרסמות עדויות נוספות של בעלי הדבר עצמם על ההחלטות הקשורות למלחמת לבנון השנייה, נחשפת לעיני כל, במלוא חומרתה, תמונה קשה, מדכאת ומדאיגה ביותר. ככל ש"טאלנטים" הנחשפים בעדויות אלה נדבקים יותר לכיסאותיהם, ברור שאין מדובר באירוע חד-פעמי, אלא בתרבות ציבורית ובנורמה התנהגותית שאותם חובה לקעקע מן השורש אם חפצי חיים אנו.
ההתרחשויות בשדרות וביישובי עוטף עזה, מחזקות את המסקנה העגומה לגבי האימפוטנציה של הממשלה ושריה, כולל ראש הממשלה, ומהווות פעמון אזעקה עז צליל לכל אזרחי ישראל שמצלצל ומתריע בפני הציבור: אם לא תתעורר, אל תתלונן.
הסמכות בידי הציבור ואם לא יעשה בה שימוש מהיר - הוא ייאלץ לשלם מחיר יקר וכואב.
מעין שקיעה לתוך אפתיה
