תלונתה של מרים

בסיפא של פרשת "בהעלותך" נמצאת מרים הנביאה מוצאת לשון הרע על אחיה משה רבינו, ועל פרישתו מאשתו. אולי טעותה של מרים הינה גם טעותה של כולנו, כי רבים עדיין לא מבינים עד תום את הקשר העז של משה לעמו, ואת ההקרבה הגדולה שהוא הקריב כלפי משפחתו כאשר אימץ את בני ישראל כתלמידיו ובניו.

הבה נתבונן בחייו של משה רבינו, אשתו ובניו, ועל המחיר שהם שילמו עבור עם ישראל במשך ארבעים שנה. כידוע, משה ברח מפרעה וממצרים אחרי שהמלך ביקש להורגו. משה הגיע למדין, ושם פגש את ציפורה על הבאר. אביה, יתרו, כהן מדין, נתן אותה למשה לאישה. הפסוק הבא בתורה מבשר לנו שציפורה ילדה בן ומשה קרא לו גרשום. הדבר הזה חשוב, כי משמעותו שציפורה - להבדיל משרה, רבקה ורחל - לא היתה עקרה. אפשר להסיק מאותו פסוק, שמכיוון שמשה הגיע למדין בהיותו בגיל ארבעים (ע"פ המדרש), ומכיוון שהוא גר במדין ארבעים שנה - עד שקיבל את משימתו הגדולה למשות את בני ישראל משעבוד מצרים - שגרשום היה לפחות בן שלושים כאשר משה החל את משימתו. מדוע שלושים? כי בעל ואישה, כאשר שניהם בגיל הפריון, לא נקראים ערירים עד היותם נשואים לפחות עשר שנים ללא ילדים. לגילו של גרשום יש משמעות חשובה.

בדרכו של משה חזרה מצרימה, ליוותה אותו ציפורה. בפרשה מוזרה מאוד על פניה, כותבת התורה: "ויהי בדרך במלון ויפגשוהו ה' ויבקש המיתו: ותיקח ציפורה צור ותכרת את ערלת בנה ותגע לרגליו ותאמר כי חתן-דמים אתה לי: וירף ממנו אז אמרה חתן דמים למולת" (שמות ד, כד-כו). מפרשה זו אפשר להסיק שבנו השני של משה, אליעזר, נולד למשה ממש לפני שיצא ממדין לכיוון מצרים. משה סירב בעקשות להיות זה שמושיע את בני ישראל, עד שהעלה את חרון אף ה'. כאשר לבסוף השתכנע, הוא ניגש למשימה כל כולו, עד כדי כך ששכח למול את בנו הטרי שנולד לו בדרך. על הזנחת המצווה ההיא שהייתה נחלתם של בני לוי לכל אורך שעבוד מצרים, כעס ה' מאוד על משה וביקש להרגו. ציפורה, הגיורת , הבינה את משמעות המצב ומלה את אליעזר, ולפיכך הרפה ה' ממשה. כבר פה אנו עדים למשירות הנפש האדירה של משה רבינו לעמו.

אחרי הברית של בנו אליעזר, החליט משה להשאיר את ציפורה ובניו במדין, בבית אביה. נשאלת השאלה: מדוע לא לקח משה אשתו ובניו למצרים, כדי שגם הם יראו את כל הניסים הגדולים שה' היכה בהם את מצרים, כדי שגם הם יחוו את הנס האדיר של קריעת ים סוף? הרי הם - משפחתו של משה רבינו - הינם היחידים מבני אותו דור שלא ראו את הניסים הגדולים הללו, שהיו לבטח כל כך חשובים בקביעת אמונתו ודביקותו בה' של אותו דור המדבר. האם יש דבר יותר אירוני וצורם בכל יציאת מצרים - שמשה רבינו שלח את אשתו ובניו לבית אביה, ולא אפשר להם להיות לצידו כאשר כל מופתי ה' התרחשו?

אפשר לטעון שמשה דאג לשלום בנו הקטן, התינוק אליעזר, ולכן השאיר אותו ואת אמו במדין. אבל מדוע הוא לא לקח עמו את בנו הבכור, את גרשום? הרי הוכחנו מעלה שגרשום היה לפחות בן שלושים שנה. בדיעבד, נראה שגרשום היה יכול להפיק תועלת רוחנית גדולה מאותן חוויות אדירות, כי הוא לא נזכר כלל בתורה כמנהיג, כיורש, כתלמיד חכם, והוא היה בנו הבכור של גדול הנביאים.

את התעלמותה הבולטת של התורה מבניו של משה אפשר לחוש בפרשת "במדבר" (במדבר ג', א'-ב') כאשר התורה מציינת: "ואלה תולדות אהרון ומשה"…ומונה רק את בניו של אהרון. רש"י מסביר את הסיבה לקשר בין משה לבניו של אהרון בכך "שכל המלמד את בן חברו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו". אבל התורה, אחרי שהחלה בתולדות אהרון ומשה הייתה חייבת לציין את בניו של משה. העובדה שהיא לא עשתה זאת אולי רומזת, ששוב משה רבינו, המורה של כל עם ישראל, הקריב את לימוד בניו, כי זה היה עלול לבוא על חשבון לימוד כל בני ישראל.

מהו ההסבר למעשיו ולהתייחסותו של משה רבינו למשפחתו? נראה לי שמשה רבינו, מיד עם קבלת משימתו האדירה, עבר מהפך תודעתי אדיר. הוא, ברצונו העז לעשות את רצון ה', ביטל כמעט לחלוטין את רצונו ואת יצריו, והגיע לרמה של כמעט-מלאך, קרי, לאחד שאין לו רצון משלו, אין לו יצר, ודבק אך ורק ביישום המשימה שה' הטיל עליו. כך היה משה מהרגע שקיבל על עצמו את הובלת בני ישראל ממצרים ע"פ דבר ה'. לכן, משה רבינו היה מסוגל, הוא ולא אף אדם לפניו או אחריו, לבטל את צרכיו לאכול ולשתות - משך ארבעים יום. משה רבינו, בלהט הכביר שלו לעשות בצורה המושלמת ביותר את דבר ה', לא היה מוכן לאפשר לשום "תירוץ" אישי לעכב או לגרוע מביצועו המושלם של רצון ה'. לכן, החליט משה להשאיר את גרשום במדין, כי בהיות בנו עמו, יתכן ויגזול תשומת לב מהמסירות המושלמת שהוא דרש מעצמו. ולכן, החליט משה לפרוש מאשתו - כדי להתקדש לה'. לא רק אנו בימינו מתקשים מאוד להבין את גדולת המעשה הזה, אלא גם אחיו אהרון ואחותו מרים, נביאים לשעצמם, נכשלו בסוגיה זו.

ממשה רבינו למדנו כל כך הרבה תורה - גם מדבריו, אבל גם מצרותיו האישיות. למשל, פרשת ה"מלון" מספקת ראיה שהכלל - העוסק במצווה פטור ממצווה - לא חל על מצווה שחייבת להתבצע בזמן מסוים, כמו ברית המילה ביום השמיני אחר לידת בן. תגובתו של ה' לעיכוב מילתו של אליעזר מוכיחה שדחיית כלל זה הכרחית אפילו כאשר המצווה שאחד עוסק בה הינה לטובת כל עם ישראל. ועוד, אם האב אינו מסוגל לקיים את מצוות המילה, המצווה עוברת לאם.

פרשת חזרת ציפורה למשה אחרי יציאת מצרים גם היא מהווה ראיה להלכה חשובה. בתחילת פרשת "יתרו", כאשר יתרו מחזיר את ציפורה למשה, מכנה התורה לראשונה את הבנים "כבניה", אח"כ כ"בניו" של משה, ולבסוף, בפעם השלישית כ"בניה". ע"פ האחרונה שבין שלוש עשרה המידות שבהן נדרשת התורה - "וכן שני כתובים המכחישים זה את זה עד שיבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם" - אפשר לטעון שפה, בתחילת פרשת "יתרו", קבעה התורה שהבן שייך - מבחינת זהותו הדתית - לאמו, כי הבנים הינם "בניה". הדרך הזו שבחרה התורה ללמדנו הלכה זו, על חשבונו של משה רבינו, קשה היא. משה היה רבינו בכל מעשיו. גם כאשר הוא טעה, טעויותיו נבעו ממסירות נפש אין סופית לקיים את רצון ה' ולהיות רועה לעמו בשלמות - גם על-חשבון עצמו, אשתו ובניו.

ואכן, ככל שהזמן עובר גדולתו של משה עולה ועולה - ובמיוחד בזמנינו אנו שבו רמת המנהיגים כל כך קלוקלת. יהי רצון שנשמתו של משה רבינו תחזור אלינו פעם אחת נוספת בדמותו של משיח צדקנו - להצילנו בגאולה האחרונה שתבוא עלינו במהרה בימינו. כן יהי רצון.