לא לפחד מנצחון החמאס

יש להודות בגילוי לב שבנימין נתניהו היה המנהיג שניבא כמעט במלואם את שלבי ההשתלטות של חמאס בגיבוי אירן על רצועת עזה. יש לתת קרדיט לליכוד ולימין על נבואת החמאס שמתגשמת לנגד עינינו.

אבל עם זאת - גם נבואה שמתגשמת אינה בהכרח מסקנה מתבקשת ונכונה - לגבי מהלכים ביטחוניים ומדיניים. ההתפתחות של החמאס לא היתה נבלמת גם אילו ישראל היתה נשארת בעזה ולא מתנתקת חד-צדדית. היה מדובר במהלך חברתי אידיאולוגי שלא ניתן היה לעצור אותו. לא נסיגת צה"ל מעזה והורדת הישובים בגוף קטיף, הולידו או חזקו את החמאס, אלא יתכן וההיפך הוא הנכון. החזקת הישובים ונוכחות צה"ל ברצועה הולידו והגבירו את ההתנגדות של הפלשתינים נגד הכיבוש ושליטת צה"ל.

לאור מצב חברתי וצבאי זה היה לפתח ומנהיגיו תפקיד חשוב בקריסת המנהיגות של הרשות הפלשתינית. חמאס - שכוחו בא מלמטה, מהרחוב מההמונים הפשוטים, הרעבים המובטלים, ראה במנהיגות פתח - מושחתים, נהנתנים שעושים מיליונים על גבם ועל חשבונם. הכספים הרבים שזרמו לרשות הפלשתינית ממקורות שונים, לא הגיעו כמצופה להמונים פרט לפירורים והרוב נעלם בדרך והלך לכיסם וכרסם של המנהיגים המושחתים.

לאמור: החמאס הלך גדל והתחזק בלי קשר לנוכחות צה"ל ושליטתו בציר "פילדלפי" - והיה מגיע למצבו כמו היום, אבל בהילוך איטי יותר.

נכון ששליטת צה"ל בציר "פילדלפי" ובנוכחותו ברצועה, מנעו זליגת אמצעי לחימה בצורה מסודרת ובכמויות מבצעיות, אבל הזליגה היתה בפועל, הנשק זרם, אמצעי חבלה פעלו ומספר הפיגועים והירי על הישובים ועל צה"ל לא פסק.

אסור לשכוח שהישוב היהודי על 5,000-7,000 תושביו הכריח את צה"ל להחזיק באזור כוחות מבצעים מאסיביים בסדר גודל של עד 20,000 חיילים, בסבבים שונים של סדיר ומילואים, ואף פי כן, הפיגועים בישובים היהודיים, הירי על אוטובוסים ומארבים לחיילים לא פסקו וגבו הרוגים ופצועים כולל מתיישבים וילדים. אז נכון, שהמתיישבים, גילו אומץ לב, עקשנות ודבקות במקום, הראויים לדיון ולהערכה מיוחדת, בהתחשב בעובדה שהם נשלחו ובאו לגוש קטיף באישור ובעידוד ממשלות ישראל.

אבל כבר כתבתי על כך בעבר, אם כל הכאב, הישובים בגוש היו בבחינת ישובי ספר, או מוצבים קדמיים של המדינה וצה"ל, ועל-פי פקודה חוקית הם התיישבו שם ועל-פי פקודות חוקיות נאלצו להתפנות.

מבחינה היסטורית ניתן לומר, שההתדרדרות במצב בעזה וביו"ש החלה כאשר הוחלט בעידוד ישראל וארה"ב על בחירות כלליות דמוקרטיות ברשות. חמאס ששלט ברחוב החל לצבור כוח פוליטי ותרגם זאת גם לכוח פוליטי ציבורי בעזרת הבחירות.

אותו תהליך היה גם בצפון/דרום לבנון, והנסיגה של צה"ל, ללא הסכם ובצורה חד-צדדית גרמה לחיזוק החיזבאללה על אותו עיקרון ופלטפורמה חברתית אידיאולוגית עליה צמח החמאס. מובן שהחמאס בעזה למד לקחים מהתנהלות החיזבאללה ולחימתו בצה"ל ויישם זאת גם ברצועה.

המצב כיום שנוצר, שיש לנו אויב מצפון ומדרום, בגיבוי אירן עם מטרה משותפת מחיקת ישראל ממפת האיזור. על-רקע זה ניתן להוציא מסקנה הגיונית למדי, כי מצבנו בכי רע ויהיה עוד יותר גרוע. מצד שני - אפשר לראות במצב הנוכחי גם פן אחר והוא "החיוב שברוע".

כלומר: מצבה של ישראל למרבה האירוניה, מבחינה ביטחונית ומדינית טוב יותר מבעבר. וכל זאת על שום מה? משום שכיום להבדיל מהעבר, יש לנו בעזה "אויב מוגדר", ברור, אכזרי, עם אידיאולוגיה אנטי ציונית יהודית, נתמכת ע"י אירן ומדיניותה.
מכאן שישראל כיום חופשית יותר מבחינה צבאית, פוליטית בינלאומית, לנקוט באמצעי הגנה, תקיפה במקרה של שינוי באזור או תחילת פיגועים או קסאמים מצד חמאס על ישובי עוטף עזה.

להזכיר, כאשר החיזבאללה תקף את ישראל וממשלת אולמרט החליטה להשיב מלחמה, הקהילייה הבינלאומית לרבות מועצת הביטחון, תמכו בצורה מאסיבית בישראל ובזכותה להתגונן.

המצב כיום, נותן לישראל יתרונות ואפשרויות נרחבות יותר מקודם. שהרי כל זמן שבעזה היתה נציגות לאבו-מאזן, היו שטענו שעדיין יש עם מי לדבר, יש לחזק את המתונים וכו', על כל הקלישאות הנלוות. כיום המצב ברור וחד - אין פרטנר ואין עם מי לנהל דו שיח או מו"מ מדיני. העולם מבין זאת, הציבור בישראל מבין זאת וממשלת ישראל יכולה לפעול בעזה במידת הצורך בידיים חופשיות, כמובן בשכל, בשליטה ובלי הגזמה.

בנתונים אלה הצטרפותו של אהוד ברק כשר ביטחון לממשלה היא מהלך במקומו ובזמן הנכון ונקווה שיפעל בחוכמה ובנחישות. ברור שהמצב שנוצר משליך אוטומטית על הנעשה ביו"ש, שם המצב שונה, הנתונים שונים. הישוב היהודי גדול יותר חזק יותר, צה"ל שולט במצב ונראה שהינתקות חד-צדדית לא נראית באופק.

ביו"ש נוצרה יש מאין - מדינה פלשתינית בראשות אבו מאזן הנתמך ע"י הפתח. ממשלה שמקבלת תמיכה, בשלב זה, גם מארה"ב ומהקהילייה האירופית ואם לא ילמדו לקח מעזה, הם יאבדו גם את יו"ש, דבר שישראל לא יכולה להרשות לעצמה.

העולם היום, פחות נאיבי וסובלני, לאור התחזקות הטרור העולמי הגלובלי, האיומים של אל-קאעידה, אחמדנידג'ד עולים לכולם על "העצבים" והפחד ממהפכה האיסלאמית העולמית לא מוסיף שקט ושלווה לאומות המערביות.

הגיעו הדברים לידי כך, שאפילו נשיא צרפת היוצא ז'ק שיראק (שלא הצטיין באהבתו לישראל), הגיב על איומי אל-קאעידה ואירן בהצהרה כי צרפת תגיב על פיגועים בתחומה גם בנשק לא קונבנציונאלי, הצהרה שכדאי ללמוד ממנה על תחושתה של אירופה.
כלומר: ניתן לסכם ככל שהמצב נראה לכאורה על פניו רע, ורע יותר, להערכתי לישראל המצב טוב יותר. יש אויב ברור, יש כתובת על הקיר, יש אזור, יש שטח ואם צריך להיכנס לעזה, לשלוט בציר פילדלפי, לבצע סדר חדש - כך יעשה. וכפי שאמרתי לעיל "החיוב שברוע" - יש לו אלמנטים חיוביים.

והערות לסיום

1) הפליטים שבורחים למחסום ארז מפחד חמאס - דומים לפליטי צד"ל - צריך לאפשר להם להגיע ליו"ש.
2) אסור שנגיע למצב של "סברה ושתילה" - שמא יגידו ישראל עמדה בצד ולא מנעה טבח.
3) לא כל מה שנראה גרוע ומייאש - הוא אכן כזה.
4) לגבי אפשרויות פעולה בעזה במקרה של קסאמים או פיגועים, ראה מאמרי: "קסאמים על שדרות - יש פתרונות".
5) לגבי שיח עם חמאס - הדבר לא נראה לי הגיוני, אבל בנושאים הומניטריים צריך להיות גמישים וחכמים.