שני האירועים שדיברנו בהם עד כאן, אירעו בשנה השניה ליציאת מצרים. מכאן, בדילוג קליל אנחנו עוברים לשנת הארבעים, השנה האחרונה במדבר, והנושא הראשון בפרשה הוא דיני פרה אדומה: דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין-בָּהּ מוּם, אֲשֶׁר לֹא-עָלָה עָלֶיהָ, עֹל. פרשה זו, אומרים לנו חז"ל, נאמרה למשה ביום חנוכת המשכן, בראש חודש ניסן בשנה השנית ליציאת מצרים, אז מדוע היא מובאת רק כאן, לאחר הספור של קרח ולקראת סוף המסע במדבר?

צריכים לומר שבפרשה זו יש הדרכה למהלך של תיקון לכל החטאים. התיקון לחטא העגל מובא ברש"י מן המדרש: פָרָה אֲדֻמָּה - משל לבן שפחה שטינף פלטין של מלך. אמרו תבא אמו ותקנח הצואה, כך תבא פרה ותכפר על העגל: אֲדֻמָּה - על שם (ישעיה א, יח) אם יאדימו כתולע, שהחטא קרוי אדום: תְּמִימָה - על שם ישראל שהיו תמימים ונעשו בו בעלי מומין, תבא זו ותכפר עליהם ויחזרו לתמותם: לֹא-עָלָה עָלֶיהָ, עֹל - כשם שפרקו מעליהם עול שמים:

התיקון לחטאם של המרגלים נתון בסוף הפרשה: [לא] וַיֵּשֶׁב, יִשְׂרָאֵל, בְּאֶרֶץ, הָאֱמֹרִי. [לב] וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לְרַגֵּל אֶת-יַעְזֵר, וַיִּלְכְּדוּ בְּנֹתֶיהָ; וַיּוֹרֶשׁ, אֶת-הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר-שָׁם. רש"י: המרגלים לכדוה. אמרו לא נעשה כראשונים, בטוחים אנו בכח תפלתו של משה להלחם. לכאורה, גם הם חרגו מן השליחות שהוטלה עליהם. הם נשלחו לרגל, לא לכבוש. אלא שלסוף ארבעים שנה במדבר, כבר הפנימו את הרעיון שהעולם מתנהל על-פי ה' ומשה הוא השליח להביא את דברו לעולם הזה. מכיוון שכך, ומכיוון שהם עתידים לכבוש את המקום הזה בהוראת ה' יתברך, אין הבדל עקרוני אצל ה' אם רבים הם הכובשים או מעטים.

והתיקון לחטאו של קרח? זה נתון בעצם המונח חֻקַּת הַתּוֹרָה. לכאורה, הרי מדברים על פרה אדומה ודיניה, מדוע זה נקרא חֻקַּת הַתּוֹרָה? אלא שמצווה זו משמשת כבניין אב לכל דיני התורה; קודם כל מדובר בחוקים שחקק המחוקק העליון. יכול להיות שהשכל האנושי לא יצליח להבין את טעמה של מצווה זו או אחרת, אבל זה לא מוריד מאומה מתקפה ומן החיוב לקיימה כלשונה וכדקדוקה. והמופת הרי הוא לפנינו. רש"י: זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה - לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה, לפיכך כתב בה חקה, גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה. לא רק שאין לך רשות להמנע מעשייתה, אפילו להרהר אחריה אין לך רשות.

אמנם צריכם להשקיע מאמץ בניסיון להבין את הוראות התורה לעומקן, אבל אם לא הצלחנו להבין, אסור שזה ישפיע ולו במשהו על המעשה בפועל. (רמב"ם, הלכות תמורה, ד): [יד] אף על-פי שכל חוקי התורה, גזירות הן כמו שביארנו בסוף מעילה, ראוי להתבונן בהן; וכל שאתה יכול ליתן לו טעם, תן לו טעם: הרי אמרו חכמים הראשונים, שהמלך שלמה הבין רוב הטעמים של כל חוקי התורה. הבין את הרוב, אבל פרה אדומה לא הצליח להבין. וזו כאמור, אבן יסוד במבנה של יחסנו להוראות התורה.

ובסוף הלכות מעילה כותב הרמב"ם: ראוי לאדם להתבונן במשפטי התורה הקדושה, ולידע סוף עניינם כפי כוחו. ודבר שלא ימצא לו טעם, ולא ידע לו עילה--אל יהי קל בעיניו; ואל יהרוס לעלות אל ה', פן יפרוץ בו. ולא תהא מחשבתו בו, כמחשבתו בשאר דברי החול. (...) והמשפטים, הן המצוות שטעמן גלוי, וטובת עשייתן בעולם הזה ידועה, כגון איסור גזל ושפיכות דמים וכיבוד אב ואם; והחוקים, הן המצוות שאין טעמן ידוע. אמרו חכמים, חוקים שחקקתי לך, ואין לך רשות להרהר בהן.

ומה באמת הסכנה בכך שלא נקיים מצוות שאין מבינים את טעמן, כאלה שהתורה מכנה חוקים? ובכן, מעבר לעובדה שבכך מתנתקים, חלילה, מה' יתברך מחוקק החוקים, בכך עולים גם על נתיב של הדרדרות שסופו אבדן. כי בשלב הבא, גם מצוות שכן מבינים את טעמן, אפשר למצוא להן תחליפים "מתאימים יותר לרוח התקופה". ורוח התקופה, כדרכה של רוח, מתחלפת היא ומשנה כיוון לעתים קרובות עד שמגיעים לניתוק מוחלט מן השורשים היהודיים ר"ל, וכבר רושמים גויים כיהודים ואת ארץ ישראל נותנים לגויים.

כדי לא לפול בשגיאה של קרח, כדי לעצור את התהליך האבדני, צריכים להתייחס אל דברי התורה כאל חוקה; שיהיו הוראותיה חקוקים בנפשנו כך שיהא ניכר בנו שכל מציאותנו היא מציאות התורה הקדושה. וכאשר זה יקרה, נזכה מיד לגאולה האמתית והשלמה בהתגלות משיח צדקנו. ובאמת הגיע הזמן שיהיה רק טוב ליהודים.