כשהשופטת נוגה אוהד פוגשת אינטרנט

מדינת ישראל חוקקה חוק נפלא, ראוי ומבורך, האוסר על הפעלת אתרי הימורים באינטרנט. משטרת ישראל פועלת ביעילות ובנחישות, לסכל את הסיוע שחברות כרטיסי האשראי מעניקות לחברות ההימורים הללו באמצעות מתן שירותי סליקה לביצוע הימורים באינטרנט.

איגוד האינטרנט הישראלי (ISOC-IL) הוא עמותה הפועלת לקידום השימוש באינטרנט לצורכי מחקר, תקשורת ושיתוף פעולה בין גורמים שונים. ISOC-IL הוא סניף של איגוד האינטרנט הבינלאומי שהיה לו את הכבוד להיות הארגון השני בעולם שהתקבל כחבר ב-ISOC העולמי. האיגוד הזה עוסק בקדחתנות בלימוד מחקרים והשוואות והצעת הצעות חקיקה וגיבוש פתרונות רב-שכבתיים לבעיה הרגישה והמורכבת הזו.

הבעיה מתחילה כשמדינה מחוקקת חוק מקומי (ראוי או לא ראוי) האוסר הפעלת שירותים (ראויים ולא ראויים) במדינות שבהן השירות הזה מותר על-פי החוק.

לבעיה הזו יש פתרון פשוט. אם אסור על-פי החוק של מדינת ישראל לגלוש לאתר שידוע כי הוא עובר על חוקי מדינת ישראל, אבל גם ידוע שהוא לא עובר על חוקים של מדינות אחרות ובכלל זה לא על חוקי המדינה שממנה האתר הזה פועל, האחריות לחסימת הגישה לאתר הזה היא על המדינה האוסרת את הגישה לשירותים האסורים לטעמה, ולא על מדינה שעל-פי החוקים שלה השירות מותר וחוקי וכשר.

אם משטרת ישראל יודעת על אתר הימורים הפועל בגיברלטר, שם ההימורים מותרים על-פי חוק כמו שהם מותרים בהמון מדינות אחרות, אז התפקיד של משטרת ישראל הוא להוביל לחסימת הסיוע שתשתיות התקשורת של מדינת ישראל מעניקות לביצוע העבירה. חסימה שכזו איננה מסובכת והיא עניין של קליק או שניים בשרתי צומת האינטרנט של ישראל. אם האתר מספק שירותים מנוגדים לחוק, אין מניעה חוקית לחסום את הגישה אליו ואפילו יש חובה חוקית על ספקי האינטרנט להמנע מלספק גישה אליו.

יאמר מיד באותה הנשימה, כי חסימת אתרים על-ידי מדינה הינו צעד מרחיק לכת ובעל משמעויות חוקתיות מסוכנות ביותר. "חסימת אתרים היא חסימת עורקים", כהגדרתו הקולעת של איגוד האינטרנט הישראלי, אשר גם מציע פתרונות ממשיים להתמודד עם הקונפלקטים המתעוררים מחופש האינטרנט.

אולם משקבעה המדינה שאתרי הימורים הם מחוץ לחוק, באיסור גורף טוטאלי - היא אינה רשאית לפעול באכיפה בעלת מוסר כפול: להימנע מלחסום בפשטות את הגישה של כלל האזרחים לאתרים האסורים שהיא מודעת לקיומם, אך במקביל לרדוף ולהעניש את בעלי האתרים הללו הפועלים בחו"ל ועל-פי החוק בחו"ל, על שלא חסמו גישה לאזרחי מדינות שהרשו - במודע - את הגלישה לאתרים האלה.

הדרך להתמודד עם אתרים אסורים שכאלה היא בדיוק כפי שעושה משטרת ישראל: מעקלת כספים ומקפיאה חשבונות ואוסרת על חברות האשראי לספק להם שירותי סליקה. ברגע שלאתרים אסורים לא ישתלם כלכלית לפעול במדינת ישראל, הם יחסמו את הגישה לישראלים בעצמם. אבל כל עוד זה ישתלם להם מאוד, הם ימשיכו למצוא את השופטים והפרקליטים והשוטרים שיאפשרו להם לפעול חופשי ולעצור רק את המתחרים שלהם כדי להגביר את הרווחיות שלהם באמצעות ביצוע עבירות בחסות שלטון החוק...

צדק צדק תרדוף

אלא שהיגיון וחוק וצדק זה דבר אחד, ומערכת המשפט של ישראל זה דבר אחר לגמרי. במקרה שלפנינו לא ברור אם השופטת פסקה מה שפסקה בגלל בורות ובערות בנושאים האלמנטריים שבהם עסקה הסוגייה: האינטרנט. אבל גם אם נניח לזכותה שהיא "רק" לוקה בבורות, עבור אנשים שיודעים לנצל בורות ובערות של משפטנים נחותים לטובתם, שופטת שכזו היא נכס של ממש.

הבעיה היא שהציבור יצטרך לחיות עם פסיקה תקדימית שלה, מהסוג שעליה כבר נאמר, "אבן שטיפש(ה) זורק לים, גם אלף חכמים לא יוציאו".

ה"שופטת" הזו (אשר מונתה אגב לתפקידה בהליך בלתי חוקי בעליל) קבעה שאזרח זר, בריטי, המנהל אתר אינטרנט חוקי בחו"ל, הינו עבריין וכי למרות שהוא פועל כחוק במקום מושבו, הוא חייב לכבד את חוקיה של מדינת ישראל (וממילא גם את חוקיה של אירן, סין, ברית המועצות, עירק, וסעודיה). פסק הדין המלא ובו טענות הצדדים מתפרסם באתר של הלמו.

למרות שלא היתה מחלוקת שהאזרח הבריטי פעל בדיוק על-פי חוקי מדינתו, השופטת הורתה לעצור אותו כאילו היה עבריין, ולא לשחרר אותו אם לא ישלם לקופת הקומבינות של המדינה 100,000 ש"ח. והכל למה? האם בגלל שהוא עבר על החוק? לא. הכל בגלל שמדינת ישראל נמנעה מליישם בהקלדת עכבר פשוטה את החוק שהיא בעצמה חוקקה.

הוא נעצר בגלל שלא חסם באתר שלו גישה לאזרחים שמדינת ישראל בעצמה לא חסמה להם את הגישה לשירותים שהוא מציע, למרות שהמדינה ידעה עליהם וידעה שהם - מבחינת החקיקה המקומית שלה - לא חוקיים.

הרי מפעיל של שירות אינטרנט בעולם הרחב לא חייב לדעת בכל בוקר איזה חוק חדש נחקק בכל מדינה ממדינות העולם ולהתאים את כל השירותים שלו ואת כל תנאי השימוש שלו בכל בוקר מחדש לכל המדינות שבעולם.

האזרח הבריטי שנעצר הניח - כמובן - שמה שמדינת ישראל, כמדינה, מתירה לתושביה, מותר.

בסין יש חוקים אוסרים להעביר ביקורת מסויימת על השלטון, וחבל שכך, ובישראל מתפרסמים המון מאמרים הטוענים למעשים חמורים ביותר על-ידי שלטונות סין. וזה בסדר. אבל הסדר העולמי לא מופר על-ידי שופטים מטומטמים: בישראל הפרסום על סין הוא חופשי ובסין השלטון אוכף את החוק על-ידי חסימת אתרים האסורים על-פי החוק הסיני, ולא על-ידי רדיפת אזרחי מדינות זרות שמפרסמים בישראל דברים על-פי סטנדרטים של חופש ביטוי המותרים בארץ ואסורים בסין, אלא על-ידי הגנה על אזרחי סין מפני אתרים שלדעת החוק הסיני הינם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים וכיו"ב.

האזרח הבריטי, שהשופטת שלא מבינה באינטרנט הורתה לעצור, לא אמור בכלל לדעת שמדינת ישראל מתירה לתושביה ביודעין לעבור עבירות פליליות ואף מאפשרת להם את הכלים והתשתית לעבור עבירות כאלה בחופשיות, אבל... מטילה את כל האחריות על המחדל הזה שלה (לשמור על החוקים שהמדינה מחוקקת לעצמה), על אזרח זר שלא מבין ולא צריך להכיר ובטח שלא חייב לכבד בכלל את חוקיה המקומיים של מדינת ישראל כשהוא מחוצה לה ושוהה במדינה שהחוק בה מתיר את מה שבמדינת ישראל אסור.

בקיצור: השופטת נוגה אוהד קבעה שאזרח בריטי המפעיל אתר חוקי בארצו אשם בכך שמדינת ישראל איפשרה גישה חופשית לאתר האינטרנט החוקי שלו ולכן יש לעצור אותו. כאילו הוא אשם בזה שמדינת ישראל איפשרה לאזרחיה לבקר באתר שלו, הפועל כאמור מחוץ לגבולות המדינה ומחוץ לסמכות השיפוט שלה ובידיעת שלטונות החוק בישראל ובאמצעות תשתית טכנולוגית ישראלית המאפשרת גישה חופשית לאתר שלו למרות שאין כל בעיה טכנית למנוע את הגישה לכל אזרחי ישראל בקליק אחד.

הרי אזרחים מישראל גלשו לאתר באמצעות תשתית השייכת למדינת ישראל והמצויה באחריותה המשפטית. רשויות החוק ידעו על האתר, ידעו על האיסור החדש שבחוק לגלוש אליו, ולא נמנעו מלחסום את הגישה אליו ביודעין ובמודעות מלאה לתוצאה המתבקשת מהמנעות מהצבת חסימה לאתר האסור.

במילים פשוטות, מדינת ישראל חוקקה חוק נגד מכורים וסיפקה לסוחרי סם ההימורים את התשתית לפתות לרכוש את הסם האסור הזה, כדי להעניש שעיר לעזאזל אקראי על ביצוע העבירה במקום למנוע אותה מכלל הציבור.

לפי ההיגיון הזה, מחר יעמוד לדין פלילי מנכ"ל חברת אל על שהסיע ישראלים לעשן חשיש ולבקר אצל זונות בהולנד כי הוא לא אסר את כניסתם למטוס למרות שידע כי מרבית הישראלים לא נוסעים לאמסטרדם כדי להניח תפילין...

השופטת לא הפעילה את שיקול הדעת המינימלי הדרוש מאדם ברמה של כיתה ג', כדי לפסוק על-פי ההיגיון, השכל הישר, החוק הישראלי, החוק הבינלאומי, והצדק הטבעי. השופטת לא העמידה לדין את מנהלי משרד התקשורת, שאיפשרו לישראלים לגלוש לאתר הזה -בניגוד לחוק - ולא חסמו אותו.

היא אפילו לא שאלה את השאלה המתחייבת לפני שהיא הוציאה צו מעצר דרמטי שכזה: האם תפקידו של אזרח זר להיות שוטר ישראלי? האם חובתו של אזרח זר למנוע באמצעים טכנולוגיים גישה לאזרחי כל מיני מדינות, על-פי החוקיים המקומיים שלהם, או חובתה של כל המדינה לאכוף את החוקים שלה עצמה, על אזרחיה שלה.

השופטת לא העמידה לדין את השוטרים שגילו שהאתר הזה משווק את עצמו גם בשפה העברית אבל לא נקפו אצבע כדי לחסום אותו לגולשים מישראל. היא גם לא הורתה לעצור את שר התקשורת שאיפשר גישה חופשית לאתר האסור. וכך, העבריינים העיקריים שידעו על ביצוע העבירה ואיפשרו אותה מסתובבים חופשי, ומי ששילם את המחיר זה אזרח בריטי שפעל כחוק.

למרות שם החיבה שהוענק לאינטרנט, "הכפר הגלובלי", האינטרנט כבר מזמן איננו סתם כפר אלא מדינה, ומהיום שהשתלטו על התכנים שלו מונופולים מניפולטיביים של "חיפוש" מידע הקובעים מה נמצא באינטרנט ובעיקר מה לא נמצא בו, הוא כבר מזמן לא גלובלי.

שופטים המעניקים משמעות חוקית ושמרנית למינוח השיטחי, הזמני והשובב הזה, גורמים נזק עצום למדינת ישראל, פוגעים באורח חמור באזרחי המדינה ולועגים לשלטון החוק של מדינת ישראל ולחוק הבינלאומי.

אכן, בישראל ישנו חוק שלפיו אסור לנהל אתר הימורים באינטרנט. זה הוא חוק ראוי וחשוב. הלוואי שבכל העולם יחוקקו את החוק הזה ולטעמי - הלוואי יכחידו את כל האתרים הרמאים והנצלנים והגזלנים והמתועבים האלה ואחרים מעל פני האדמה. אבל ברגע שמדינת ישראל אוסרת שימוש באתר שהיא רק משכללת מיום ליום יותר ויותר את הגישה החופשית והמהירה אליו - היא מאבדת את הזכות המוסרית לטעון שהאתר פעל שלא כחוק כשהוא איפשר לתושבים שגלשו אליו באמצעות התשתית של המדינה להיכנס אליו הביתה.

המחוקק בישראל קבע, ובצדק, שאזרחי מדינת ישראל אינם רשאים להמר בבתי קאזינו, מכל סוג, כולל כאלה שבאינטרנט. וזה נפלא וראוי!

אלא שבמקום לנתק אתרים לא חוקיים באמצעים פשוטים ישירות מצומת החיבור של ספקי האינטרנט לעולם, ולחסוך בהקלקת עכבר אחת מהציבור כולו את הפיתוי, את האפשרות ואת ההטעיה שלפיה מדינת ישראל אוסרת הימורים באתר שהיא מאפשרת גישה חופשית אליו - מביאים אזרח זר שלא חל עליו בכלל החוק הישראלי, לשופטת שלא מבינה בכלל מה זה אינטרנט ומה זה חוק וצדק בסיסיים, ומענישים אותו על זה שהוא הפעיל אתר חוקי, לפי חוקי המדינה שלו ועוד לשלם מאה אלף ש"ח למדינה על שהוא לא מנע את הגישה לתשתית שהיא בעצמה מספקת חופשי חופשי, למרות החוק האוסר על בזק, ולא על האזרח הזר, לספק גישה לאתר ההימורים.

הפסיקה הזו מסוכנת ביותר. היא מאפשרת מדינה לפתות אזרחים (גם של מדינות אחרות) לבצע עבירה על חוקי מדינת ישראל (שכתובים בעברית ולא חלים בכלל על אזרחים זרים שאת עסקיהם מנהלים בחו"ל) ולהעניש אזרחים בודדים במקום את שרשרת הפקידים והפוליטיקאים והמשפטנים שלא מנעו את הגישה החופשית לאתרי ההימורים, הפדופיליה, הפרנוגרפיה, הנאציזם וכל מה שיוחלט עליו שהוא לא חוקי במידה כזו שיש להעניש כל אדם הבא במגע עם החומרים הללו.

תפקידה של המדינה הוא להגן על אזרחיה ולא לפתות אותם להיכשל כדי להתנכל להם. שלטון החוק איננו מלכודת שתכליתה להעניש אזרחים אלא מנגנון שנועד בראש ובראשונה למנוע עבירות הרבה לפני הענישה למי שעבר עליהן. רשויות חוק המודעות לקיומה של עבירה ולא מונעים אותה מבעוד מועד שותפים על-פי הדין הפלילי לביצועה של אותה עבירה ואף מסייעים לביצועה.

על מדינת ישראל חל איסור לרדוף אזרחים זרים המנהלים עסקים חוקיים על-פי חוקי מדינתם, רק בגלל שאזרחים ישראלים הוזמנו על-ידי רשויות השלטון הישראליות להשתמש חופשי חופשי בשירותי האסורים על-פי החוק.

אם מדינת ישראל באמת מאמינה שמישהו צריך לכבד את החוקים שלה ולא להמר באינטרנט, היא חייבת לא רק לחוקק חוקים הכתובים על הקרח ולחכות כמו הזאב של כיפה אדומה שאזרחים תמימים יפלו למלכודת שהיא טמנה להם, אלא לחסום את האתרים שהיא טוענת שלא חוקי לגלוש בהם. נכון שזה לא פופולרי, אבל אם זה החוק אי-אפשר להתקשט בטענה שזה לא פופולרי לאכוף אותו ולהתחמק מביצועו באמצעי כל-כך פשוט ולהוסיף מעשה נבלה לפשע ולהטיל את האחריות על אזרח זר שלא חלים עליו החוקים של המדינה ושפעל כחוק ולא חייב בכלל לקרוא או להבין או לכבד את החוק הישראלי במקום שבו הוא פועל.

החקיקה הראויה לשבח, לאסור הימורים בכלל, ובאינטרנט בפרט, אינה יכולה להתקיים על-ידי חקיקה סודית בשפת הסתרים העברית ולהסתמך על זה שימצאו השופטים המטומטמים שיגידו שאזרחי כל העולם חייבים לדעת לקורא עברית וחייבים לקרוא בכל בוקר את החוקים החדשים והישנים של מדינת ישראל כדי לדעת אם לחסום את הגישה לשירותים שהם מספקים או לא לחסום. זו היא דרישה שהטמטום בה עובר הרבה מעל ומעבר למידה המגדירה שופט כאדם שפוי.

מדינת ישראל חייבת, כמדינה, לסייע לאזרחיה לשמור על החוק ולא להכשיל אותם על-ידי חקיקת חוקים מצד אחד ויצירת פיתויים המעניקים אפשרות חופשית וגלויה לעבור על החוק הזה בבחינת "לא העכבר גונב, החור גונב".

השופטים צריכים לשלם

צריך לחייב את השופטת הזו לשלם לאזרח האנגלי הזה את מאה אלף השקלים שהיא גזלה ממנו שלא כחוק, מכיסה הפרטי, או לחלופין: על האזרח לעקוב אחרי השופטת עד שתגיע למדינתו כאורחת ושם צריך לקוות שכבר יראה לה מה ייעשה - על-פי חוקי המקום - למי שלא מכבדת את חוקי המדינה הזו, ואת זכותו של אדם לפעול על-פי חוקי המדינה שלו. שופטת שלא מכבדת את ריבונותה של מדינה זרה, חייבת להיענש בחומרה על-ידי אותה מדינה שאת ריבונותה היא הפרה.

רק ביום ששופטים ישלמו על הטמטום שלהם באופן אישי, הם יבינו ששיפוט זה גם אחריות ולא רק הפקרות ומשכורות עתק ותנאי שפע נלווים של שרלטנים (וצר לי על ההכללה, שכן מרביתם אינם כאלה, אלא שמי שלא כזה לא מקודם כי הוא לא חלק מהקומבינה, ונשאר בבית המשפט התחתון, וזו בעצם הבעיה ולכן נגה אוהד שופטת במחוזי במקום פקידת תיוקים בארכיון בית המשפט או מלצרית במזנון).

כמו שאם שותים לא נוהגים, ככה אם לא מבינים באינטרנט לא מתיימרים לשפוט בעניינים שאין להם את נתוני הפתיחה הבסיסיים להבין בכלל. הדרך של שופטת להכריע בתיק שכזה הוא להזמין את המומחים המנהלים את איגוד האינטרנט הישראלי כדי שיסבירו לה את מכלול הבעיות, הפתרונות והפרקטיקה החוקית והטכנולוגית בעולם הרחב, ועל בסיס הבנת הפתרונות ושרשרת האחריות - לא להטיל על אזרח של מדינה זרה אחריות להימנעות - שקולה או לא - של רשות שלטונית של מדינת ישראל לביצוע העבירות.

אם אין לשופטת את הזמן הדרוש לקיים דיון ולימוד רציני בסוגיות המורכבות המועלות במסגרת בקשה לשלילת חירותו של אזרח ופגיעה בחופש העיסוק והתנועה שלו, אסור לה לשלול את חירותו של האזרח ועליה להודות שהיא לא מבינה מספיק כדי להכריע בסוגיות העומדות בפניה.

והחמור מכל: בפסיקה שלה, השופטת נוגה אוהד ביצעה עבירה חמורה של עידוד הימורים אסורים באינטרנט והפכה לשותפה ומעודדת של ביצוע עבירת הימורים אסורים באינטרנט. היא הטילה אחריות על אזרח זר בגין הפעלת אתר אקראי חוקי מבחינתו, במקום להטיל אחריות על בזק ומשרד התקשורת ולאכוף את החוק האוסר הימורים בבת אחת ועל כלל אתרי העולם וכל אזרחי מדינת ישראל בהקלקת עכבר אחת בשרת הניהול של שדרת האינטרנט הישראלית (IIX). בכך היא איפשרה למתחרים של אותו אתר להתפרנס בשפע על חשבונו של העצור.