מי שמתבונן בקווי המתאר של עסקת הטיעון עם קצב, רצוי שישאל את עצמו מי בעצם רצה יותר בעסקה הזו.
ברור שקצב רצה בה, שהרי כתב אישום מצומק - שגם מאפשר פרשנויות מיתממות - נראה כמו חלום מבחינתו של קצב, בהשוואה לכל פרטי הפרשה שהציבור נחשף אליהם (ושבניגוד להמלצת קצב, נראה שאין בכוונתו של הציבור להשליכם לפח הזבל).
אבל מתעורר רושם ברור, שהפרקליטות רצתה בעסקת הטיעון הזו לא פחות - ואולי יותר מאשר קצב.
מעבר לכל הסיבות הרגילות והמוכרות של הודאת נאשם בהליך מהיר, חיסכון במשאבים וכו' וכו', ראוי שנשאל את עצמנו כיצד זה שהצדדים הגיעו הפעם להסכמה ביניהם גם על העונש שיוטל על קצב, באופן שהפרקליטות התחייבה בהסכם שלא לבקש להטיל על קצב מה שהיא מכנה "עונש ממשי" - כלומר עונש מאסר.
כי זאת לדעת: יכולים היו הצדדים כפי שקורה פעמים רבות להגיע לעסקה ביניהם שלא תכלול הסכמה על העונש, כלומר שניתן היה להגיע לעסקה רק על פרטי כתב האישום, כאשר בעניין העונש כל צד טוען ומבקש כמיטב הבנתו ויכולתו וללא הגבלה בהסכם.
אם נתבונן על הסיטואציה מנקודת מבטה של הפרקליטות, נראה שברשותה חומרים וראיות הכוללים עבירות חמורות ביותר - כולל כמה עבירות אונס - שבכוחן היה להכניס את קצב לשנות מאסר ארוכות.
ויתרה מכך, היועץ המשפטי לממשלה טיפס כידוע על עצים גבוהים מאד בראיונותיו בתקשורת באשר לעבירות המיוחסות לקצב.
כיצד, אם כן, קרה על-רקע רף הציפיות הגבוה הזה שהפרקליטות, לא רק שהגיעה להסכם על פרטי האישום המדולדלים, אלא גם התחייבה שלא לדרוש עונש מאסר?
הרי ידוע שבית המשפט אינו כבול ואינו מחויב למה שהצדדים הסכימו לו בעניין העונש, ובסמכותו להחמיר עם הנאשם המורשע גם מעבר למה שהוסכם, ולמרות זאת הפרקליטות התחייבה שלא לבקש מאסר. הרי ההסכמה על העונש הינה דבר חיצוני להסכמה על פרטי כתב האישום, וכאמור אין הכרח להגיע להסכמה שכזו במסגרת עסקת הטיעון.
והרי הפרקליטות ידעה היטב מה שמצפה לה בציבור רק כתוצאה מהמחיקה הסיטונית של העבירות שהיא ייחסה לקצב בתחילת הדרך. מדוע, אם כן, להוסיף על כך גם התחייבות שלא לדרוש מאסר - התחייבות שלמעשה אינה נחוצה לגופו של עניין, הן מבחינה זו שעסקת הטיעון עומדת על רגליה גם בלא התחייבות שכזו, והן מבחינה זו שבית המשפט אינו כבול בה.
מדוע הפרקליטות לא התעקשה לפחות על כך שהיא תוכל לטעון לעונש כמיטב יכולתה והבנתה?
וכך אנו צפויים למחזה אבסורד, שבו מצד אחד היועץ המשפטי לממשלה מספר לציבור כמה חמורים הם מעשיו של קצב, שבהם הוא מודה בכתב האישום על-פי העסקה, ומצד שני - בטיעונים לעונש בבית המשפט - הוא ישתדל שלא להביא עדויות מכבידות מדיי (למשל עדויות על סבל הקורבנות), וזאת מחשש שבית המשפט ייאחז בעדויות הללו כדי לחרוג מהעונש המוסכם.
אבל נוסף על כך: הרי הפרקליטות טוענת שהיא הסכימה לעסקה המצמקת את כתב האישום (ואף מאפשרת פרשנויות מתחכמות ומיתממות), במידה רבה עקב מגבלות משפטיות וראייתיות שבחומר החקירה.
ובכן, אלו מגבלות משפטיות או ראייתיות חייבו אותה, את הפרקליטות, לחתום גם על התחייבות להימנע מלעמוד בראש זקוף מול השופטים ולדרוש עונש כמיטב הבנתה?
אין זה אלא שעורכי דינו של קצב פשוט הבחינו בשלב מסוים במפולת שאירעה בפרקליטות, ומרגע שהבחינו בכך הבינו שבכוחם לכפות עליה את תנאי העסקה ללא מגבלות של ממש.
הערות על נצח יהודה ומינוי ראש אמ"ן, ולקח מאיר עיניים ממשה רבינו
