פעמים רבות האם היא המטפל העיקרי ועם מותה הבת נאלצת לקחת על עצמה את תפקודי האם טרם מותה. המבוגרים הקרובים האחרים (אב, סבים וסבתות) שקועים באבלם ואף מתקשים לדבר על נושא המוות עם ילדים, מתוך הנחה, שגויה כמובן, שאם לא ידברו על המוות והאם המתה, הכאב יפחת ואף ייעלם.
יחד עם זאת, האובדן יכול להניב גם תוצרים חיוביים. גרנות (1985) טוענת, כי האובדן עשוי להוביל לתהליך של התבגרות ומציאת כוחות פנימיים להתמודדות עם קשיים ובעיות. אדלמן (1997) מצאה במחקרה, כי אחת מכל שלוש נשים בלא אם יכלה לזהות גם השפעה חיובית של האובדן שחוותה. לדברי אותן נשים, ייתכן כי עצמאות זו היא שפתחה בפניהן את הדרך להצלחה מקצועית. מן הממצאים עולה גם האפשרות שאישה שאיבדה את אימה בגיל צעיר ונאלצה לעיתים להפוך להורה לאחיה הצעירים ממנה או למטפלת של אביה האבל, עשויה לפתח מאפיינים כגון, חמלה ואמפתיה, שישרתו אותה היטב בעתיד.
האירוע היחיד המשתווה בעוצמתו והשפעתו על האישיות לאובדן אם, הוא הלידה והאמהוּת. הכמיהה לאם ממשיכה לאורך כל מסלול החיים והאובדן צף מחדש ברגעי מעבר שונים בחיים. המעבר המשמעותי ביותר מתרחש כשאותה בת ללא אם הופכת לאם. החוסר שמהדהד בכל שלב בחייה מאז איבדה את אימה מתעצם ומשפיע על אימהותה. הלידה והאימהוּת מעלה שאלות רבות אצל כל יולדת לגבי ילדותה, התא המשפחתי בו גדלה וכיצד זה יעצב אותה כאם. לאמהוֹת ללא אמהוֹת אין אל מי לפנות לקבלת המידע החשוב הזה, מידע שברוב המקרים אינן זוכרות בעצמן.
פעמים רבות הלידה מעוררת זיכרונות של הטיפול האימהי שהאם עצמה חוותה, מהשלבים המאוד מוקדמים, בעיקר זיכרונות גופניים תחושתיים, העלולים להשאיר בת ללא אם עם הצפה רגשית וקושי בעיבוד. בנות ללא אמהוֹת, זקוקות נואשות לחיבוק, לחום ולתמיכה שאותם לעולם לא יקבלו בצורה שהן רוצות. זה עלול לפגוע ביכולת שלהן לראות את הצרכים של ילדיהן, ולהוות מצע להתפתחות יחסים לא תקינים עד כדי חילוף תפקידים בין הילד לאם.
ממחקרו של Zall ב-1994 על ההשפעות של אובדן אם בגיל ההתבגרות על תפקוד אימהי עתידי עולה, כי נשים שאיבדו את אימהותיהן בגיל ההתבגרות תפסו את עצמן כמוכשרות ויעילות בתפקידן כאימהות. יחד עם זאת, אימהות רבות שחוו אובדן אם העלו חרדות ספציפיות, למשל, חרדה גדולה בנוגע לאפשרות שימותו בעצמן וילדיהן יאלצו להתמודד כמוהן עם אובדן אם, או חרדה לגבי המידה שבה החיים שבירים וחשש תמידי שמשהו עלול לקרות ליקיריהן.
האימהות דיווחו על-כך שבשל החששות הללו הן מאוד מגוננות על ילדיהן ורוצות שהם ידעו עד כמה הן אוהבות אותם וזמינות בשבילם. לדבריהן, לא משנה מה יקרה, הן וילדיהן קשורים רגשית לנצח. אימהות נוספות דיווחו על-כך שהן מקפידות לבלות כמה שיותר זמן עם ילדיהן. חלקן אף ציינו, כי הן לא עובדות כשילדיהן לא לומדים.
אחת הדרכים להתמודד עם הקושי הגדול המלווה אמהות שאיבדו אימהות היא להשתתף בקבוצות ייחודיות לאימהות שאיבדו אימהות. מחקר שבדק התערבות קבוצתית קצרת טווח לנשים שסבלו מאובדן אם מוקדם (Pill ,Zabin ,1997) גילה כי הקבוצה, שהפכה להיות מקום תומך ובטוח, סייעה לנשים לשוב לתהליך האבל ולעבדו. החוויה הקבוצתית הפחיתה את תחושת חברות הקבוצה של בידוד והיות לבד.
התכנים שהועלו בקבוצות שנבדקו, סייעו לנשים להתחבר לאימן ובכך לקבל יותר את עצמן. ההזדהות עם הנשים האחרות בקבוצה ונקודות הדמיון בהתנהגויות שונות הובילו לתחושה שהתנהגויות אלה אינן חריגות, אלא תולדה נורמלית של האובדן שחוו, וכן להכרה בהשפעה הנצחית של האובדן על אישיותן, הן השלילית והן החיובית.
למרות שמרבית הנשים בקבוצות חששו בתחילה מיצירת יחסים קרובים, הפכו הקבוצות לחשובות ביותר עבורן ולמקור תמיכה.
לסיכום, ברור כי אובדן אם בגיל מוקדם משפיע על חייה של בת ובהכרח משפיע גם על אמהוּתה. ההשפעות הינן מגוונות, חיוביות ושליליות גם יחד, ויש מקום לבדיקת השפעות אלה על אותה אם במסגרת מקבלת ותומכת.
- המאמר פורסם לראשונה באתר להיות בריא של חנה אקרמן:
