החוק המסדיר את הפעלת מכוני הכושר הוא חוק מכוני הכושר (רישוי ופיקוח), התשנ"ד-1994. לפי הוראות חוק זה לא יפתח אדם מכון כושר אלא אם כן יש בידו רשיון. עוד נקבע במסגרת אותו החוק כי בכל עת שמכון כושר מופעל, חייב להיות במקום מדריך, המלמד את דרכי ההפעלה של המכשירים שבו ומפקח על המתאמנים בו. אדם יכול לשמש כמדריך במכון כושר רק אם הינו בעל תעודת הסמכה לפי חוק הספורט, להדרכה בענף הספורט של כושר גופני ובריאות.
החובות החלות על מכוני כושר מתייחסות לשני פרקי זמן: הראשון, מתייחס לחובות החלות על מכון הכושר בטרם מתחיל המתאמן את תוכנית האימונים שלו; והשני, תוך כדי האימון, ככל שנגרם נזק כלשהו למתאמן.
באשר לפרק הזמן הראשון, החוק ברור מאוד ומאפשר למפעיל מכון הכושר לקבל מתאמן קבוע רק לאחר שהמציא לו תעודה רפואית המאשרת את כשירותו מבחינה רפואית. אף שברוב מדינות העולם אין דרישה לאישור רפואי למתאמנים, כך שמבחינה זו ישראל די מתקדמת, החוק עדיין לוקה בחסר, שכן אינו מגדיר מי הרופא שמוסמך להעניק את האישור (האם די ברופא משפחה או שנדרש רופא אחר), ולא מציין אילו בדיקות בדיוק צריך אדם לעבור ובאיזו תדירות, על-מנת להיות כשיר לפעילות בחדר כושר.
מערכת היחסים המשפטים החלה לאחר תחילת תוכנית האימונים מתייחסת לשני מישורים: המישור הראשון הוא המישור החוזי: בין מפעיל המכון למשתמש בו נכרת חוזה, לפיו מתחייב מכון הכושר לאפשר למשתמש לעשות שימוש במתקניו והצרכן מתחייב לשלם תמורת השימוש. המישור השני הוא המישור הנזיקי: על מפעיל מכון הכושר חלה חובת זהירות כלפיו המשתמשים בו והוא עלול לחוב בנזיקין על-פי הוראות פקודת הנזיקין והפסיקה שניתנה בנוגע לה, בגין פגיעות שסבלו המתאמנים.
כאשר עסקינן בתאונות שעלולות לקרות תוך כדי אימון, מצטרף למשוואה גם מישור ביטוחי שיש לתת עליו את הדעת.
חוק מכוני הכושר מתייחס למרכיב הביטוחי, וקובע כי לא יינתן רשיון למכון כושר אלא אם לקוחותיו של מכון הכושר בוטחו בביטוח, לפי סעיף 7 לחוק הספורט. יש לציין בעניין זה כי גם האינטרס הצר של בעל מכון הכושר הוא לבטח את לקוחותיו, בביטוח צד ג', כך שיהיה מוגן בפני תביעות רשלנות. ברור הוא שכדי שמתאמן שניפגע יהא זכאי לפיצוי, עליו להוכיח התרשלות מצד מפעיל המכון. לא כל תאונה תגרור אחריה חבות. בשורה של פסקי דין נקבע, זה מכבר, כי סיכוני חיים ובריאות אורבים לפיתחנו כל העת. אף שלכל נזק יש שם ברפואה, לא לכל נזק יש אחראי מבחינה משפטית.
בקביעת חובת הזהירות הקונקרטית יש לזכור כי לא כל נזק הוא נזק שיש לצפותו. חלק מסיכוני היומיום שלעיתים מתממשים וגורמים נזקים, אין בגינם יוצרי סיכונים שיישאו באחריות בנזיקין, מאחר שאותם סיכונים הנם טבעיים ורגילים לפעילות אנושית המקובלת. הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר כאשר רק בגין הסיכון הבלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית. הסיכון הבלתי סביר שבהתממשו נאמר כי הופרה חובת זהירות קונקרטית וקמה אחריות בנזיקין, הוא אותו סיכון שהחברה רואה אותו במידת חומרה יתירה באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו.
בענייננו, הפרת חובת זהירות יכולה להיטען למשל בשל חוסר השגחה מצד מפעילי מכון הכושר, או העדר פיקוח או העדר תחזוקה של מתקנים במכון.
בשביל לשמוע הדהוד של תוכניות המטכ"ל ושל...
