חיכה וחיכה עד שהיכה

את מסכות הפורים אנו עשויים להחליף מחר-מחרתיים במסכות האב"כ, ואת סופת החול והגשם עשויה להחליף מחר סופת המלחמה שתתרגש על עירק.

כשם שפורים לא בא עלינו בהפתעה, כך גם אפשר לומר על מלחמת המפרץ השניה, שהיא עתה עניין של שעות. לא אנחנו, לא העולם כולו ולא סדאם חוסיין, צריכים להיות מופתעים ברגע שבו יינתן האות לשלוש מאות חיילי ארה"ב ובריטניה. הן זוהי מלחמה שראשיתה ב-11 בספטמבר 2001, כאשר אמנם התחוללה הפתעה רבתי והטרור האיסלמי הלם בעוצמה חסרת תקדים, ונעדרת כל עילה ממשית, בלב לבה של הגדולה במעצמות תבל, בניו-יורק ובוושינגטון. היתה זו מהלומה, שבאה מצד גורם אנונימי, לא מזוהה באופן חד וברור, אבל גורם ששינה בזדוניותו את פני ההיסטוריה וסימן באחת את אופייה העתידי של נשיאות בוש.

מאותו יום מר ואילך, שם לו הנשיא האמריקני למטרה, להילחם עד חורמה ב"ציר הרשע", המורכב מאירגוני טרור וממדינות טרור. מאותו יום ואילך ארה"ב היא למעשה מדינה במלחמה, ממש כמו ישראל הקטנה, ששרויה במצב מלחמתי בטרור הפלשתיני מזה שנתיים ומחצה. גם על ארה"ב וגם על ישראל ניכפה מצב זה, בא עליהן שלא מרצונן, ועם כל ההבדלים בין השתיים - זו הגדולה במעצמות תבל וזו מדינה קטנה יחסית, שתלותה בראשונה רבה - אין להן ברירה אלא להשיב מלחמה שערה למאיימים עליהן. ישראל נאבקת על עצם ביטחונה וקיומה, ארה"ב נלחמת על ביטחון ושלום העולם כולו, במיוחד זה החופשי והדמוקרטי.

זה חודשים רבים, שנשיא ארה"ב חוזר ומשמיע את אותו נאום. זה חודשים ארוכים, שהוא דורש מסדאם חוסיין להתפרק מנשקו, נשק שהוא מסוכן כשלעצמו, ועל אחת כמה וכמה כשהוא מצוי בידיו של דיקטטור מן הסוג הקיצוני ביותר. בוש נואם, דורש - אך לשוא. סדאם בשלו. גם ריכוז הכוחות העצום, שרק מעצמה כארה"ב יכולה לבנות כדוגמתו, לא היה בו כדי להשפיע על השליט העירקי השחצן, הספון בארמונותיו והעושה בארצו ובתושביה כבשלו.

ולכן, מזה כמה חודשים שהמלחמה היא בלתי נמנעת ואינה באה על איש בהפתעה. ארה"ב ויתרה מראש על גורם משמעותי במלחמה כנגד האויב, והוא היכולת לפתוח את המערכה בהפתעה, כאשר היריב אינו מצפה לה ואינו ערוך לה, ובכך לזכות ביתרון גדול ולחסוך קרבנות וימי לחימה. העובדה שההכנות האמריקניות נעשו לעיני העולם כולו, לאורך פרק זמן ממושך, תוך שהנשיא בוש מפגין נחישות בהשגת המטרה - פירוק סדאם מנשקו והסתלקותו מן השלטון - מצד אחד, ומהסס להשתמש בנשק המלחמה האולטימטיבי, מצד שני, גרעה מיום ליום מן התמיכה הבינלאומית שהיתה לו בתחילת הדרך ואולי תקשה על הלחימה עצמה.

אמנם כן, זה "לא כוחות", כפי שאומרים במשחקי מלחמה של ילדים; הנצחון האמריקני מובטח וסופו של העריץ מבגדד מובטח אף הוא, אך השאלה היא באיזה מחיר יושם קץ לפרשה הזאת והאם תשמש המלחמה "שעור" לעתיד לשאר מרכיבי "ציר הרשע". כנראה שלא.

בוש הבן משלים עתה את מה שהחמיץ אביו באופן תמוה לפני 12 שנה. אילו לא הפסיק האב אותה מערכה ממש, מאה שעות לאחר תחילתה, אילו לא איפשר להשאיר על כנו את שלטון סדאם, לא היתה עירק מוסיפה להיות איום על שלום העולם ולא משמשת השראה וסמל לאיסלם הפאנאטי, שהרים ראשו בעשור האחרון.

עלינו רק לקוות, שהשלמת המלאכה בידי הבן תהיה מהירה, יעילה וקצרה. אולי הפעם, בתוך מאה שעות, יושם סוף סוף הקץ לפרשה הסדאם-חוסיינית, שגם ישראל היתה מן הסובלים ממנה. אל נשכח את השתתפות עירק - שלה אין גבול משותף עימנו - בכל המלחמות הערביות נגד ישראל ואת סיועה באלה הימים לאירגוני הטרור החמאס והג'יהאד ולמחבלים המתפוצצים. אל נשכח את דברי ההסתה האנטישמיים של סדאם, שהוא משמיע בין שאיפת סיגר אחת למישניה.

לנו אסור לשגות באשליות. עם קיצו של סדאם, עם סיומה של המערכה על בגדד וארמונותיה, רק חלק מבעיותינו הבטחוניות יבואו על פתרונן. בוש ואמריקה ינשמו לרווחה ואילו אנחנו נישאר עם ערפאת, עם אבו-מאזן ועם "מפת הדרכים" המאיימת על המשך דרכנו.