טבעה של כל חוויה, גם העוצמתית ביותר, שהיא מתפוגגת עם הזמן. הזכרון הולך ונמוג, עם הזמן והטרדות היומיומיות. מה גם שמדובר באנשים שעומדים על סף כניסה לארץ, מלחמת כיבוש ממושכת והתבססות בארץ החדשה כאמור בהמשך: [לז] וְתַחַת, כִּי אָהַב אֶת-אֲבֹתֶיךָ, וַיִּבְחַר בְּזַרְעוֹ, אַחֲרָיו; וַיּוֹצִאֲךָ בְּפָנָיו בְּכֹחוֹ הַגָּדֹל, מִמִּצְרָיִם. [לח] לְהוֹרִישׁ, גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִמְּךָ--מִפָּנֶיךָ; לַהֲבִיאֲךָ, לָתֶת-לְךָ אֶת-אַרְצָם נַחֲלָה--כַּיּוֹם הַזֶּה. בנסיבות אלו, רק טבעי שישכחו, אם לא יְתַחְזקוּ את הזיכרון.

על כן מורה לנו משה רבנו: [לט] וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם, וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל-לְבָבֶךָ, כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקִים, בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל-הָאָרֶץ מִתָּחַת: אֵין, עוֹד. [מ] וְשָׁמַרְתָּ אֶת-חֻקָּיו וְאֶת-מִצְו‍ֹתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, אֲשֶׁר יִיטַב לְךָ, וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ--וּלְמַעַן תַּאֲרִיךְ יָמִים עַל-הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ כָּל-הַיָּמִים. וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם, כל יום ויום מחדש. וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל-לְבָבֶךָ, לא מספיק מה שראיתם בעינים; צריכים לטפח את המודעות שנרכשה כתוצאה מן החוויה, על בסיס יומיומי, ולחיות במודעות הזאת כל הזמן.

וכך ממשיך משה רבינו בהנחיות חינוכיות, ובין היתר משחזר גם את עשרת הדברות ששמענו כולנו באותו מעמד נורא הוד. אבל בכל אלה לא די, כי יש להנחיל את המודעות הזאת גם לדורות הבאים. כמובן, את זה יכול לעשות רק מי שבעצמו חי במודעות הזאת, וכך גם מנסח זאת משה רבנו (בפרק ו'): [ד] שְׁמַע, יִשְׂרָאֵל: ה' אֱלֹקֵינוּ, ה' אֶחָד. מזווית הראיה של היהודי, זהו אולי הפסוק החשוב ביותר בתורה. רק כאשר זהו הבסיס, יכול לבא ההמשך: [ה] וְאָהַבְתָּ, אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ, וּבְכָל-מְאֹדֶךָ. [ו] וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם--עַל-לְבָבֶךָ. ואחרי שאתה עצמך תחיה במודעות זאת בשלמות ככל יכלתך, רק אז תוכל להנחיל אותה לדורות הבאים: [ז] וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ, וְדִבַּרְתָּ בָּם, בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ, וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ.

וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ, זו המצווה לחנך את הדור הבא. ואכן, בעם ישראל כידוע, מאז ועד עולם חינוך הדור הצעיר עומד בראש סדר העדיפויות של כל הורה. גם בסדר העדיפויות של המדינה זה עומד בראש וכבר בשחר ימיה נתקבל חוק חינוך חובה, שעל פיו הופקעה מידי ההורים הסמכות החינוכית (וקיום מצוות חינוך) ועברה לידי המדינה. את התוצאות כולנו חווים ורבים אף בוכים עליהן. ברור לחלוטין שמערכת החינוך הממלכתית חפה מכל מחוייבות להנחיות החינוכיות שמעניק לנו משה רבינו בפרשת השבוע, ויש שיאמרו כי זהו השורש של כל תחלואיה.

מעניין לבדוק מה היה התהליך שהוביל לתחלואים אלו. היה, כי כעת זה כבר לא תהליך, זהו נתון. המשנה במסכת אבות (פרק ה' ט"ו) מלמדת אותנו כי: ארבע מידות ביושבים לפני חכמים--ספוג, ומשפך, מְשַמֶּרֶת, ונפה: ספוג, שהוא סופג את הכול; משפך--שהוא מכניס בזו, ומוציא בזו; משמרת--שהיא מוציאה את היין, וקולטת את השמרים; ונפה--שהיא מוציאה את הקמח, וקולטת את הסולת.

המחנכים הראשונים בחינוך הממלכתי (שקדם לו החינוך הציוני בחו"ל) הרי ישבו לפני חכמים. לפי משנה זו, מדובר בארבעה טיפוסים שונים, אז למה כולם הלכו בקו אחד שהוביל למחיקת העבר ולניתוק מן השורשים של עם ישראל, ולא נותר בהם אף צדיק שיפעל לשמר ולו משהו מן המסורת החינוכית המפוארת שלנו? אולי אפשר לפרש שכל ארבעת טיפוסי האופי יכולים לדור בנפשו של תלמיד אחד, בשלבים שונים של חייו והתפתחותו החינוכית (או האנטי חינוכית).

בעודו ילד צעיר הוא כמו ספוג. מקבל כל מה שאומרים לו בלי לשאול או להקשות יותר מדי, אם בכלל. אחר כך מגיע שלב ההתמרדות ואותו תלמיד מרדן מתחיל להתנהג כמשפך, שהוא מכניס בזו, ומוציא בזו. לא מקבל כלום. מה שנכנס באוזן אחת מיד יוצא מהאוזן השניה. סוף סוף מגיע שלב הבגרות והתלמיד צריך לבחור, מְשַמֶּרֶת או נפה? בשתיהן משתמשים כדי לסנן משהו, להפריד את הטוב מהפחות טוב. ההבדל ביניהן הוא, שהמשמרת שומרת בתוכה את הפסולת (של היין) את השמרים, בעוד הנפה מחזיקה בסולת המשובח ומשחררת את הקמח הדק והדביק.

בשלב הזה, כל אחד יכול להמשיך את ההתבוננות בכוחות עצמו. אנחנו רק למדים מפרשת השבוע וסמיכותה לתשעה באב, כי אפילו במצבנו כיום עדיין ניתן לתקן. צריכים לבחור נכון, במודעות הנכונה שקיבלנו בהר סיני ואותה מזכיר לנו משה רבינו, המודעות כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקִים, בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל-הָאָרֶץ מִתָּחַת: אֵין, עוֹד.

ואז באמת יהיה רק טוב ליהודים.