בימים האחרונים היא עוברת בטירוף בין אולפני הרדיו והטלוויזיה, ובצפירות עולות ויורדות היא מזהירה ומתריעה מפני קריסת הדמוקרטיה.
אני מכיר כמה אנשים שנתמלאו חרדה של ממש, והם כבר קרובים לפתוח את ערכות המגן שלהם - על כל מקרה.
אני מציע לכולנו להירגע. כי דליה דורנר מזייפת דמוקרטיה, וכל הגניחות והאנחות שהיא משמיעה בכלי התקשורת - לא יטשטשו זאת.
אם לדליה דורנר, שופטת בית המשפט העליון לשעבר, היה באמת איכפת מהדמוקרטיה, היא היתה מתבוננת - ביושר - אל תוך בית המשפט העליון פנימה, ורואה שיש שם הכל - חוץ מדמוקרטיה.
ושר המשפטים פרופסור דניאל פרידמן, עם כל הרפורמות המצחיקות שלו, לא מגרד אפילו את הצבע של מבצר הכוח האנטי דמוקרטי הזה.
מה פרופ' פרידמן, והציבור בכלל, יודעים על אופן קבלת ההחלטות - גם ההחלטות שהן גורליות למדינה - שמתקבלות בתוככי המסדר הסגור הזה? כלום! אפס עגול!
אבל הציבור נדרש לסמוך על השופטים ש"זה בסדר". שהרי ברור, כך חונכנו, ששופטים - מעצם היותם שופטים - ובוודאי שופטים של בית המשפט העליון - מכל שכן הנשיא - יידעו תמיד לקבל את ההכרעות הנכונות, ללא אבק של שיקולים שאינם לעניין.
הלאה:
מהו הסיכוי ששר המשפטים יעלה לדיון ציבורי את הכוח האינסופי הטמון בעובדה הקריטית, שנשיא בית המשפט העליון קובע באופן בלעדי את ההרכבים - בעיקר ההרכבים המורחבים - של השופטים (כולל את עצמו!), שיכריעו בתיקים הציבוריים החשובים - אותם תיקים שיורדים לשורשי קיומה של האומה המיוסרת הזו?
באקדמיה יש שניסו לדבר, כמעט בלחש, על חוסר השקיפות בתוך בית המשפט העליון ועל הכוח האנטי דמוקרטי והאינסופי של נשיא בית המשפט העליון בקביעת ההרכבים.
והיה גם פרופסור אחד, יורם שחר שמו, שבכנס אחד הציג פעם משנה סדורה ומפורטת של הבעייתיות המצויה במה שהוא מכנה "תרבות ההכרעה בבית המשפט העליון". הנשיא דאז, אהרן ברק, ששמע את דברי הכפירה הללו של פרופסור שחר , התנפל עליו בפומבי וביזה אותו עד עפר, ולא חסר הרבה שהוא ישלח אותו להסתכלות באברבנאל.
כן כן, שמענו על המחשב שקובע את ההרכבים. אבל המחשב הזה הרי אינו מתקרב לתיקים הציבוריים החשובים. שם הנשיא הוא הקובע הבלעדי.
כיצד הנשיא קובע את ההרכבים של השופטים? מהם שיקוליו? הרי ברור שהוא מכיר את עמדותיהם העקרוניות של חבריו השופטים בסוגיות הציבוריות החשובות. ואם כך, ביכולתו של הנשיא לקבוע ולנתב הרכב כזה שיוביל לתוצאה, שהוא, הנשיא, חושב שהיא התוצאה הרצוייה.
ובפשטות, בכוחו של נשיא בית המשפט העליון לבדו להוביל לתוצאה ולפסק דין שהוא מעוניין בו - בענייני המדינה הקריטיים ביותר.
זו הדמוקרטיה של דורנר!
נחזור ונדגיש: הכוח הקריטי לקבוע הרכבים, וכך לשלוט למעשה בתוצאה, הוא כוחו הבלעדי של איש אחד - נשיא בית המשפט העליון.
ונדגיש עוד דבר: הבג"צ חשוב הוא למדינה וחיוני ביותר, וככל שהוא ירבה לבקר ולשפוט את הרשויות - כן ייטב. אבל כל זאת בתנאי אחד: שדרכי ההכרעה וקבלת ההחלטות בתוך המוסד המבקר והשופט החיוני הזה - במיוחד האופן שבו הנשיא מפעיל את כוחו האדיר - תהיינה שקופות וגלויות לעין השמש.
הציבור חייב לדעת כיצד נשיא בית המשפט העליון מפעיל את כוחותיו וסמכויותיו, וכיצד הוא ממנה את ההרכבים, וזאת - לא מתוך סקרנות לשמה, אלא כי זו הדרך לצמצם עד למינימום את החשש - המאיים תמיד - להתגנבות שיקולים זרים לתוך תהליך קבלת ההחלטות שלו.
אבל שר המשפטים, הרפורמטור זה מקרוב בא, לא יעז להתקרב אל מוקד הכוח הקריטי והבלעדי הזה של הנשיא ולפשפש בקרביו.
כי שר המשפטים יודע היטב, שפזילה קלה לעבר הדברים שהם בליבת הכוח של הנשיא - כמוה כהתבוננות בלבן של העיניים של אלוהים.
אחת השגיאות החמורות ביותר של ממשלת ישראל: ההפרדה בין חטופים לחטופים, ואי-עמיד...
