השבוע קראתי במוסף השבת של עיתון ידיעות אחרונות, כתבה של מרדכי גילת תחת הכותרת 'שנדר ממליץ: לחקור את אולמרט'. בהמשך נכתב כי פרקליט המדינה אימץ את ממצאי מבקר המדינה בפרשיות ההשקעות והתמ"ת והמליץ לפתוח בחקירה פלילית נגד ראש הממשלה ונגד מזכיר הממשלה עובד יחזקאל.
שוב, מבלי להתחשב באף גורם הופכת התקשורת לרשות השופטת במדינה. עכשיו היא שוב פעם "גוזרת את דינו של יחזקאל" במשפט ציבורי, בגלל היותו מקורב לאולמרט. במקרים אחרים היא "שופכת את דמם" של כל מי שקשור לרה"מ בדרך זו או אחרת, ומבצעת לינצ'ים תקשורתיים בבעלי שררה. זוהי כמובן התקשורת הליברלית-שמאלנית-חילונית או ימנית איך שתרצו ותבחרו לראות.
אלמלא היה מדובר במדינה שלי, שלך, שלנו זה היה יכול להצחיק כל המלחמות עם רה"מ, מבקר המדינה, פרידמן, ביניש, מזוז ומי לא? אפילו ביבי נלחם בפייגלין ושטרית רוצה את מקומו של אולמרט בראש המפלגה. אז סביר להניח כי אנו האזרחים רק מתעצבנים ומתעצבנים ומתעצבנים. כי בסה"כ אנחנו לא רואים ששום דבר טוב יוצא מכל המלחמות הללו ומהרצון לעריפת ראשים.
אבל בכל זאת אני כאזרחית לא יכולה להתעלם מהיסוד המשעשע והמזדקר לעין: את היסוד דווקא מספקים כמה עיתונאים וכאלו שקוראים לעצמם תחקירנים. הם כל הזמן רוקדים על גבם של עובדי ציבור שלא בהכרח עשו משהו פלילי או שלילי, אבל מה זה חשוב העיקר שהם קשורים לאולמרט ויש כותרת.
אני לא מדברת על אותם עיתונאים צבועים שכל הזמן מקוננים על ההדלפות שזולגות ממשרד מבקר המדינה ולא הגיעו אליהם. אבל מרדכי גילת הוא בטח עיתונאי גדול כיוון שהצליח לחבר בין פרשת העסקים הקטנים של אולמרט לבין יחזקאל... לטענתו, יחזקאל שקוע עד הצוואר בתיקי הרשות וכיסאו כבר מתנדנד.
באיזו מהירות גילת ממליך מלכים וקושר כתרים רק בכדי לערוף אותם למחרת. ובמסקנות הוא פשוט אלוף. מבחינתו יחזקאל כבר בחוץ וכבר בימים אלו מחפשים לו מחליף. תגובתו חסרת האחריות בעניין תפקידו של יחזקאל קוממה אותי יותר מכל. הזלזול בנבחרי הציבור והציפייה לעונש, לא להאמין.
לפי הכתבה נראה שגילת ספק כפיים ואמר בעת הכתיבה "וואו, וואו מה מחכה לו", לעובד יחזקאל כמובן. מה בדיוק מחכה לו אדון גילת? ועל מה? על זה שהוא עם אולמרט? לצערי במדינה הזאת הכול הפך "מותר". התקשורת לא מגבילה אף אחד ולכן כל אחד יכול לכתוב מה שהוא רוצה ללא הגבלה על מי שהוא רוצה כי יש לו זכות בלתי מעורערת, כי במדינה מותר להפיץ דעות כל עוד הן בגדר החוק.
אצלנו, לצערי, אין הגבלה על כלום לעומת מדינות אחרות בהן העיתונאים בודקים כמה וכמה פעמיים לפני שהם מייצרים כותרות. אבל אצלנו חופשי מייצרים כותרות ראשיות המתבססות על ספקולציות והשערות ולא מעניין את הכותב מי נפגע ומי לא, מה שחשוב שיש כתבה ותחקיר.
מעין שקיעה לתוך אפתיה
