הגל העכור של הסרבנות שוטף ושוצף, וסוחף עמו יותר ויותר תומכים בסרבנות. הסקרים שהתפרסמו לאחרונה מצביעים על תמיכה הולכת וגדלה בסרבני חברון. הסכרים נפרצו והמדינה נמצאת על-פי תהום. אם המנהיגים, מכל המפלגות, השפויים והאכפתיים כלפי החברה והמדינה, לא רוצים בחורבנה, עליהם לצאת בקריאה חד-משמעית, ללא רתיעה וללא מורא, שסרבנות בצה"ל היא הרס וחורבן.
שוב, כמנהגנו ודרכנו בקודש, גם הפעם הופתענו מן העצמה של הסרבנות, ולא פחות מכך, בתמיכת ציבור רחב ביותר בתופעה זו. נרדמנו בשמירה, או כיסינו את עינינו כדי לא לראות. אך, התוצאה מוטלת לפנינו, ולא ברור אם יש מי שיושיע אותנו.
רק לפני ימים ספורים, סדר היום הציבורי סבב סביב נושא ההשתמטות. הסרבנות היא מסוכנת עשרת מונים מן ההשתמטות. הסרבנות היא כריתת הענף עליו יושבת כל החברה הישראלית. אל ייראו דברים אלה הזויים. אויבינו משפשפים את ידיהם וצוחקים: לא צריך טילים ולא מטוסים כדי להכניע את היהודים. ניתן להם אורך נשימה, והם ינצחו את עצמם. מי שמייחל לכך, שימשיך.
אין לבוא בטענות אלא לעצמנו, או יותר נכון מי שהעלים עין ולא רצה להתמודד עם הסממנים הראשוניים של הסרבנות והוקעת הצבא מקרבם. פוליטיקאים ציניים ומנהיגים רוחניים כאלה ואחרים, ניצלו את השפעתם והפיצו את תורתם האידיאולוגית. האוזניים נסתמו, הלשון נבלעה, ובלבד שלא ייפגע האלקטורט.
כל מי שמתפלא עתה על מה שקורה, ישן במשך שנים רבות או לא היה מחובר למציאות הישראלית. עתה, כאשר הזרעים התפתחו לכלל מפלצת, מתעוררים אלה שלא העזו להתמודד עם תופעות קשות ביותר שהיו קודם.
הגיעה העת לומר את האמת. ישראל היא מדינה דו-לאומית. לא ערבים ויהודים, אלא יהודים המונעים על-ידי אידיאולוגיה דתית, ויהודים שהם מונעים על-ידי אידיאולוגיה אזרחית, דמוקרטית. בין שני חלקים אלה, מאז ומעולם לא היה שום חוט מקשר, מלבד העובדה שכולם קיבלו על עצמם לשרת בצה"ל. בכל שאר התחומים, שום חוט מקשר: מערכת החינוך נפרדת, תרבות שונה, מאוויים שונים לחלוטין, מפלגות נפרדות לדתיים ולחילוניים, ובעצם שום בסיס משותף. מבט יותר מעמיק יגלה שגם בתוך הצבא, החיים התנהלו להם בשני מסלולים שונים. המסגרת הצה"לית היא שאיחדה את כולם.
והנה, עתה, גם המסגרת האחרונה הזו, הולכת ומתפוררת. השירות הצבאי נתפס בצורה שונה לחלוטין בשני המגזרים: בקרב הדתיים-לאומיים, הצבא הוא מכשיר להגשמת התפיסות הדתיות, בין היתר, הגשמת הרעיון של "ארץ ישראל השלמה". זו תפיסה דתית שאף לא אחד יצליח לעקור אותה מאותם חיילים דתיים המשתים בצה"ל. הם נשמעים לסמכות רבנית הרבה יותר מאשר לסמכות אזרחית או צבאית. עבורם ההלכה קודמת לכל. לחילוניים אין אידיאולוגיה מיוחדת, זולת ההגנה על המדינה.
בין שני המגזרים פרוסה תהום שקשה להיחלץ ממנה. יש המשבחים את הדתיים הלאומיים על כך שהם נמצאים בחוד החנית של היחידות הלוחמות, הרבה יותר מאשר מאחוזם בחברה. זהו נתון מדויק. ומהו ההסבר לכך? פשוט למדי: השירות בצה"ל, ביחידות הקרביות, נחשב למצווה קדושה, אחת מיני מצוות של יישוב הארץ והנחלת התורה. לעומת זאת, בקרב החילוניים, שכאמור הם לא מונעים על-ידי אידיאולוגיה מיוחדת, השירות הצבאי נתפס כחובה אזרחית שיש למלא אותה, אם לא משתמטים.
ההינתקות הביאה לפרוץ הסכרים. יותר ויותר ביטויים קשים הושמעו על הצבא. חיילי צה"ל שמילאו פקודות, חטפו גידופים וקללות, פולסות זה נורא, ומה לא. אלה שכך התנהלו כלפי חיילי צה"ל, הם הוריהם של אלה שהיום לא רוצים למלא אחר הוראות המלכות. הקשר הלוגי הוא כה ברור, עד כדי אימה.
מדינת ישראל צריכה להחליט לאן פניה. עדיין לא שכחנו את הויכוח על ניצולי השואה. הסכנות נמצאות בפתח. במקום להתעסק בהכנת הצבא למבחנים הבאים, עוסקים בסרבנות. חייבים לקום המנהיגים ולעשות מעשה.
הסרבנות חייבת להיפסק. הסרבנים צריכים להימצא אל מחוץ לצבא. כל התחשבות וסלחנות, סופה שתביא אסון. ראו הוזהרתם.
ויושב לו ראש הנחש במינהרה אי-שם ברפי...
