אנטומיה של כישלון עיסקי

קריסתה של חברת הבנייה "חפציבה", שנוהלה בלא-יוצלחות מוחלטת, איננה קריסת העסקים היחידה של משפחת יונה. לעבריין הנמלט, בועז יונה, שהיה מנכ"ל חברת הבנייה, יש אבא - תרתי משמע. קוראים לו מרדכי יונה, קבלן הצמרת של ישראל, שמלבד היותו אביו של בועז - הוא גם אבי הכישלון הטוטאלי של פרויקט המשפחה הקודם, הגדול פי כמה מזה של "חפציבה": פרויקט התחנה המרכזית החדשה בתל אביב.

מתברר שההיסטוריה העגומה של משפחת מי שהיה הקבלן הגדול ביותר של ישראל פשוט חוזרת עכשיו על עצמה. המשותף ח"חפציבה" ולתחנה המרכזית החדשה הוא ששניהם נוהלו באורח כושל.

אלא שלא בדומה לפרויקט הבנייה "חפציבה", פרויקט התחנה המרכזית החדשה הצליח לקרום עור וגידים, גם אם הוא גוסס זה שנים. המת-החי קיים, אמנם, פיזית, בשטח, אבל בגדול העסק הזה מת כבר מזמן.

כשקיבל לידיו מרדכי יונה את הבעלות על התחנה המרכזית היה כבר הפרויקט הזה בבחינת כישלון של ממש. הבעלים הקודמים, הקבלן המיתולוגי אריה פילץ, מראשוני הקבלנים של תל אביב, הרים מהר מאוד ידיים וכך עשה גם הבעלים הבא, פלאטו-שרון. שניהם, מתברר, לא הצליחו להרים את הפרויקט ולהתמודד עם מפלצת הבטון.

ואז הפך מרדכי יונה לתקווה הגדולה. הכל האמינו לדבריו שהוא יצליח להרים את הפרויקט ולהפוך את התחנה, כפי שהבטיח, לגדולה ולמוצלחת ביותר במזרח התיכון. פרויקט התחנה הועבר, אפוא, לידיו, מלווה בתופים ובמחולות ובהצהרות אין-ספור, שהלהיבו ושיכרו את הכל. אלא שבסופו של דבר התברר כי היתה זו תקוות-שווא והשיכרון לא היה אלא שקר אחד גדול.

פרויקט התחנה המרכזית, שגווע עוד בטרם נולד, לא הצליח להתאושש גם בידיו של "הגואל" הגדול שהבטיח הרים כגבעות: "בצד תחנה גדולה ומצליחה, עם פרנסה למאות משפחות-נהגים, יהיו גם חנויות לתפארת, וסביבן מרכזי בידור, כמו בתי-קולנוע ומרכזי-שעשועים לילדים, שימשכו למקום המונים". שום דבר מהבטחות אלה לא התגשם, מלבד תחנות-אוטובוסים שוממות ומספר חנויות צולעות, שביקשו מהר מאוד להעביר ידיים למי שרק יחפץ, ובכל מחיר. אבל התוצאה היתה אחרת בתכלית: מי שהצליח לברוח, במועד, גם עם הפסד כספי כלשהו - יצא מורווח. השאר - והם הרוב הגדול - נאלצו לבלוע את הצפרדע ולהיזהר מאוד שלא להיחנק עימה.

המסכנים האלה - רובם תושבי-חוץ, או יהודים המתגוררים בחו"ל, מצאו עצמם נעשקים אם על-ידי בעלי התחנה, שדרשו מהם כספים על כספים לצורך המשך ניהול הפרויקט, ואם על-ידי עיריית תל אביב, שדרשה את אתנן המיסים על ניהול העסקים, גם אם עדיין לא נפתחו. בעלי החנויות המאוכזבים והנואשים נאלצו לשכור לעצמם שירותי עריכת-דין כדי להתמודד עם מפלצות התחנה והעיריה והמאבק ביניהם נמשך עד עצם היום הזה, בלא שידו של אחד משני הצדדים תהיה על העליונה.

סיפור-כישלון אופייני

אחד מקורבנות התחנה האומללים והאופייניים, שהשקיע בה את מיטב כספו, הוא איל-טקסטיל יהודי-ציוני מווינה. לאיש העסקים, אלפרד שטילר (84) היתה תמיד פינה חמה בלב לישראל. בתור שכזה הוא תרם, חדשות לבקרים, סכומים נכבדים לגופים ולמוסדות שונים בארץ.

עוד לפני ארבעים שנה החליט שטילר לממש חלום: הוא ביקש לשלב כמה מעסקיו הענפים באוסטריה בעסקים בישראל. כאשר שמע על פרויקט התחנה המרכזית החדשה בתל אביב - עוד בגילגולו הראשון - החליט לרכוש בה חנות, בת 57 מ"ר, שאותה יעד לסניף הישראלי הראשון של קונצרן הטקסטיל הווינאי שלו. לצורך כך השקיע שטילר סכום ראשוני, של 86 אלף דולר. הפרויקט, כידוע, לא מומש, ושטילר נאלץ, כמו יתר עמיתיו לצרה, להשקיע סכומים לא-מבוטלים "לקידום הפרויקט", מבלי לראות שכר בעמלו, שכן החברה שהרימה את הפרויקט, פשטה את הרגל, וכספים רבים ירדו לטמיון.

כשעבר הפרויקט לבעלות חדשה, חברת מלר"ז, מיהר היזם, מרדכי יונה, להכריז כי התחנה החדשה תיפתח כעבור שנה וחצי. אלפרד שטילר היה אחד מני רבים שהתפתו להאמין כי אכן כך יהיה. יחד עם זאת הוא לא נחפז לשמוח, ובצדק. נאמר לו כי החנות שרכש לא תיפתח לפני שנת 1992. הסיבה: היא ממוקמת בקומה הרביעית של פרויקט התחנה, שנפתחה בעצם עוד שנתיים לפני כן.

חרס בידיו

הפעם נשבר שטילר. אחרי כל כך הרבה שנות-ציפייה הוא לא היה מוכן עוד להמתין. הוא הודיע, אפוא, ליזם, מרדכי יונה, כי יש בדעתו להעביר את זכותו על החנות לידיים אחרות - הווה אומר: למכור, או להחכיר, את שטח החנות לכל המרבה במחיר. אבל, גם כוונה זו לא יכול היה שטילר לממש, שכן עדיין לא נחתמו אז החוזים עם בעלי החנויות הממוקמות בקומה הרביעית של פרויקט התחנה.

מאז חלפו עוד עשרים שנים תמימות והתמימות ממשיכה לחגוג: חנותו של שטילר עומדת, עדיין, ריקה, כמו חנויות רבות אחרות. איש לא מצא עניין ב"פיל הלבן" ואפילו נכונותו של בעליה להעבירה, ללא תמורה, לידי חברת מלר"ז, בעלת התחנה, העלתה חרס. למה? כי החברה הסכימה להצעה, אבל תבעה מבעל החנות לשלם לה את דמי ניהולה, גם אם היא אינה פעילה. לכך לא יכול היה עוד שטילר להסכים, שהרי יש גבול לכל תעלול.

וכאילו לא די בכל אלה - הוסיפה עיריית תל אביב שמן למדורה: היא תבעה, במפגיע, לשלם לה דמי-ארנונה ומים, גם אם החנות אינה פעילה. אבל, זה היה גם הקש ששבר את גב הגמל: בו במקום החליט אלפרד שטילר כי התחנה המרכזית החדשה של תל אביב היא מעתה גם התחנה האחרונה שלו בארץ. לעסקי-אוויר הוא, פשוט, אינו מוכן לתת יד.