הרוצה בשלום יכון למלחמה

אנו עדים באחרונה לפיזור סמי הרגעה מסיביים ע"י התקשורת השבויה בקסמי "השלום" עם סוריה לצרכני החדשות בישראל. ברור הוא כי התקשורת משתפת פעולה עם הספינולוגים לצרכי חוצנו, וטוב שכך, בניסיון להרגעת הרוחות ביננו לבין סוריה, אך גם, אוי לאותה בושה, מתוך תקווה בילתי מוסתרת כי תאוותה ההזויה תעלה בידה ויוחזרו "שטחים תמורת שלום".

מאידך, "מנהיגינו" קנו עצמם מנהג מוזר, הם מתחילים להאמין בהיזון חוזר מהתיקשורת אשר הוזנה על ידם מלכתחילה לצורכי תעמולה פנימית וחיצונית. האוירה המתהווה של רוגע, מנמנמת את יוצריה.

איננו חפצי מלחמה, אך באים חפצי שלום אנו עלינו להיכון למלחמה ובאים ההכנות למלחמה יהיו כהכנות למלחמת לבנון השניה, אנו בצרה גדולה. פינוי שתי המשפחות משוק חברון מלמדנו כי קובעי מדיניותנו לא שכחו ולא למדו דבר. שוב הועברו יחידות צבא לטיפול באזרחים הדורש מטיבעו התערבות כוחות משטרה ובכך בוזבז זמן אימונים יקר. כיום כבר נהיר לכל ולמעלה מכל ספק כי שנת עיסוקו של הצבא בעניני גרוש יהודים בכלל והגרוש מגוש קטיף וצפון השומרון בפרט, פגע אנושות במוכנותו של זה למלחמה וזה הוביל לפיאסקו הכישלוני של מלחמת לבנון השניה. לא המגורשים אשמים בכך, האשמה מוטלת ישירות על מפקדי הצבא והמדינאים נמוכי המצח וחסרי הכישורים בעליל, המובילים את עצמם ואותנו באף.

ניראה כי "האסטרטגים הגדולים" העומדים בראשנו עסוקים יותר בהרגעת עצמם מבהכנותיהם למלחמה אפשרית המתחייבות מעצם תפקידם. גם בתרחישים האפשריים הגרועים ביותר קיימים מדרגים של חומרה אך "מדינאינו" מעדיפים את חמימותה של הקונספציה אפופת אידי סמי ההרגעה מהתעסקות מעצבנת בתרחישים גרועים. בל נוטעה ע"י מצגת צבאנו המתאמן, המלחמה המודרנית מורכבת יותר מכמות הפגזים שיורה הטנק בהצלחה.

ניקח למשל את נושא מוכנות העורף. בכל תרחיש אפשרי למלחמה עם סוריה עלינו להביא בחשבון את מעורבות החזבללה, החמאס, ואולי אף אירן. ברי הוא כי בעימות האפשרי המתקרב, ישראל תוצף בניזקי טילים אשר המלחמה האחרונה תהיה דומה לטיול בטורקיה לעומתה. ישראל עלולה לספוג אבדות אזרחיות כבדות ונזקים אדירים בכל האזור שבין גדרה בדרום ועד לגבול הצפון. ומה עושים "מנהיגינו"? מאמנים את הצבא. חשוב, נכון. חיוני, ללא כל ספק. אך מה באשר לאזרחי המדינה? הרי הצבא המאומן ביותר יתקשה לתפקד ללא תמיכת העורף. עורף חזק בטוח ואיתן מעצב את הצבא בדמותו, אך שנה לאחר מלחמת לבנון השניה העורף אינו מוכן כלל לתרחישי הזוועה האפוקליפטים אשר בהחלט אפשריים.

לדוגמה, ברור הוא כי פגיעת טילים מדוייקת במפעלים עתירי הרעלים אשר במפרץ חיפה תביא למספר ניפגעים השווה בערכו לקטסטרופה אנושית לפי כל קנה מידה. ככל הידוע לא נעשה דבר על-מנת לסכל או לצמצם נזקים מסוג זה. האם זה הפרוש שממשלת ישראל נותנת ל"מוכנות העורף"? עברה שנה, ההתראות והאזהרות הופרחו לחלל האוויר ו...התאדו. ועדיין לא נגענו בנושא מסכות האב"ך, מלאי הדלק האסטרטגים, הפעלת 'משק לשעת חרום', מיקלוט ומרחבים מוגנים, אספקת מצרכים חיוניים לתושבים הנצורים במקלטים ועוד מאות נושאי חרום אחרים המוזנחים או שאינם מטופלים כלל.

האם עלינו לסמוך על שרי וסרני צבאנו כי למדו דבר או שניים מתכנוניהם הכושלים לתקיפת החיזבללה בלבנון? הרי היה ברור לכל בר-בי-רב כי תכנוני התקיפה אז היו במקרה הטוב אינפנטיליים, בוסריים, נסגניים וכשלוניים מלמפרע. אפילו והונחו ל"עצימות נמוכה" ו"אש מנגד" ע"י הדרג המדיני הכישלוני, עדיין חייבים היו קציני צבאנו לשאת קולם ולא כך הווה. הרי אותם קצינים אשר היו אחראים לתכנונים אלו עדיין משרתים ברובם בשרות פעיל, רחמנה ליצלן, פחד אלוהים ממש. האם מתכנני הפעלתו של צה"ל היפנימו תובנות רעננות אחרות? האם היפנימו דיים את העובדה כי מניעת ירי הטילים קצרי הטווח מלבנון וסוריה מחייבת תקיפה קרקעית מסיבית על-מנת לעצרם? האם מבינים הם כי תקיפת סוריה דרך רמת הגולן כמאמץ עיקרי תגרום לתבוסה אפשרית ולאבדות קשות מנשוא ומשכך תקיפת סוריה תוך איגופה דרך הבטן הרכה ממערב או מדרום, דהיינו לבנון ואולי אף ירדן הינם האופציות שחייבים לשקול בעוד הכוחות בגולן מהווים את הסדן לאיגוף זה?

ומה באשר לאירן? מתכננינו משליכים יהבם על תקיפה אווירית מסיבית אשר בתרחיש הטוב ביותר עשויה לחסל אך את חלקה של התעשיה הגרעינית האירנית. למרבה האירוניה אותו חלק שלא יושמד משך התקיפה האווירית מפאת היותו קבור עמוק במעמקי האדמה הוא החלק אשר מסכן את ישראל ביותר. האם נשקלה האופציה של הטמנת 'מתקני נויטרון נפיצים' ע"י צוותי כוחות מיוחדים, מופעלי פקודות לווין ביום פקודה, בסמוך למתקנים אלו? האם נישקלה הטמנת "מתקני נויטרון" אלו גם בסמוך למתקנים אזרחיים אירניים והצבת אולטימטום אשר האירנים לא יוכלו לסרב לו?
מובן כי הפתרונות האפשריים לעיל אפשר ואינם ישימים ואף אפשר וימצאו מופרכים אך הובאו כאן על-מנת להציג אפשרות לחלופות ישימות רעננות ואף טובות מהן בתמורה ובניגוד לקבעון המחשבתי והאופרטיבי כפי שהופגן לשלילה ע"י קובעי המדיניות ומפקדי הצבא במלחמה האחרונה.

עד לפני כשנה מקובל היה לחשוב כי מדינת ישראל מפקירה את אזרחיה שוכני הנגב המערבי ושדרות. כעת, כאשר שנה חלפה מהמלחמה הכישלונית האחרונה, ברור הוא כי ממשלת ישראל מפקירה את כלל אזרחיה, צפונה וקדמה נגבה וימה, לפגיעות אנושות עתידיות בנפש ורכוש וממשיכה לנהוג כך. ומה עושים אנו האזרחים, אנו אשר גורלנו אינו בידינו יותר אלא בידי ממשלה אשר רובנו אינו רוצה בה? נדא, כלום, מפיש. ברי הוא כי איננו מוכנים למלחמה הבאה לא כעת וגם לא בשנה הבאה, בעוד ענני חשרת הסופה מתקדרים והולכים מעלינו. ברי הוא כי אלו המופקדים על המדיניות הביטחונית לוקים בהבנת כללי המשחק במזרח התיכון. ברי הוא כי עם הצוות הנוכחי לא נישרוד לאורך זמן.

אנו שבויים בקונספציה הגורסת כי באם נגן על עצמנו עד מוות ניזכה לביטחון. ישנה גזרה שווה בין מסירת "שטחים תמורת שלום" (אפשרי, אך תמורת בטחונות פלדה שאינם בידי "הפרטנרים " שלו בעתיד הקרוב והבינוני) ומערכות הגנה מפני טילים (זו ראויה, אך חסרת ערך במדה ועומדת בפני עצמה), שתים הללו ואחרות לא יקנו לנו ביטחון, נהפוך הוא, שתיהן הינן בעיקרן אחיזת עינים המיועדת להאדרת יתרונות פוליטיים של מקדמיה. אכן הגנת המדינה על כל השלכותיה ומרכיביה הינה חיונית אך זו לא תביא מזור שלם לבעיות קיומנו. אנו נקנה ביטחון לאזרחינו רק אם נשכיל להעביר במהירות המרבית והמיטבית, צבאית ומדינית, את המלחמה אל שיטחו של האויב ומשכך עלינו לשים ראש וראשון דגש מירבי על יכולותינו ההתקפיות. דרישתו זה לא מכבר של שר הביטחון לתוספת שתי אוגדות התקפיות כמענה לחזיתות הנוספות הצפויות היא צעד בכיוון הנכון. הגישה ההתקפית, ישירה או עקיפה, היא היא אותה התובנה אשר איבדנו במקביל ובהקשר להסתאבותנו הפוליטית, האזרחית והצבאית.

אנו נדע כי אנו מוכנים שוב להגן על קיומנו בצורה המיטבית רק כאשר מפקדי הצבא יקומו מאחורי מסכי הפלזמה, יתיצבו בראש יחידותיהם, יטכסו תוכניותיהם ויפקדו "אחרי להסתער". או אז תדע כל אם עיבריה כי הפקידה בניה בידי המפקדים הראויים.