מורתי, סליחה

עוד כמה ימים תיפתח בשעה טובה ומוצלחת שנת הלימודים: תשס"ח. זוהי שנה נוספת במערכת תובענית וכפוית טובה. לרוב, לא מודים לך אם היית מורה מוצלחת וכמובן, לא רואים בך מישהי שיש לתגמל אותה בהתאם למאמצים שאת משקיעה. אף על-פי כן, אני ממשיכה ללמד, אין מפלט מלוח וגיר ואין מפלט מן הצלצול. והכי חשוב אי אפשר להיפרד מן התלמידים שבאים והולכים ואת נשארת צמודה למערכת השעות, צמודה לשרת בית-הספר, צמודה לשכפולים. נזהרת מפני ההנהלה ובוטחת רק בעצמך.

האמת, אין לי הרבה חשק לחזור למערכת שלא רואה בי מורה מעולה ולא רואה בי נכס ממדרגה ראשונה. אני כבר עייפה מדי, שחוקה מדי. דבר אחד בטוח, דבר לא מחכה לי מחוץ לכותלי בית-הספר. מיומנותי מתנקזות בהעברת מכונת צילום למצב של שכפול בכמות של 40 או בכמות כפולה לשתי כיתות. האמת, השנים במערכת החינוכית הקהו תחושות של השפלה, ולמדתי לחיות עם כל מה שאינו מתקבל על הדעת.

בסרטים אפשר לצפות ב"תרגילים" ופעלולים של תלמידים נגד מורים, אך המציאות עולה על כל דמיון, ולא משנה אם אתה המורה הכי המהולל או המורה הכי מדופלם. בעניין התעללות והתנכלות של תלמידים כלפי מוריהם המודרניזציה לא ביטלה את אופיים של הנערים והנערות הצעירים. דור הולך ודור בא, ובמקום נעצים על כיסאו של המורה נמצא שיפעילו נגדו פצצת סירחון או נפץ. יש שגם יחבטו בידו דלת כבדה או כל אלימות שנגרמת כך סתם כבדרך אגב.

כמה פעמים במהלך שנותי כמורה לתלמידי חטיבת הביניים ולתלמידי התיכון מצאתי עצמי עומדת מול אלימות התלמידים. אף נפצעת מדלת ביטחון עשויה מפלדה וחוזרת למערכת כעבור כמה ימי מחלה, המנהל העיף מבט דרך אגבי על האצבע שהחלימה מפצעיה והפטיר "עכשיו הכול בסדר". וכך עבר לסדר היום. כמו חיילת נאמנה חזרתי לשדה הקרב מוכנה לספוג עוד ועוד עלבונות והשפלות. האמת, אין גם למי לפנות במערכת הבית ספרית, אין מענה רציני לבעיית האלימות. המערכת בוחרת להתעלם ברוב המקרים. שיטת בת יענה שכזאת.

אף פעם ולו לפעם אחת לא קיבלתי התנצלות מן המערכת על השפלות ועל נזיפות שנזפו בי בשל מצגי שווא של תלמידים. התלמידים עצמם כעבור זמן היו מוצאים דרכים להביע צער על שובבות נעורים ואילו המערכת הטיבה להנציח עוולות שברוב המקרים לא היו ולא נבראו.

לפני כמה שנים לימדתי לשון בכיתה י-4. מעניין שתמיד יש כיתה מכושפת, זה בדרך כלל קורה באותה כיתה, תמיד י-4 ולפעמים את לא מרגישה כלל שהולכים "להתלבש עלייך". את מלמדת ומשקיעה. מדפיסה ומשכפלת, מסבירה בשיעור ואחרי השיעור. זמנך נגזל ולא מתוגמל ונוסף על כך מכינים נגדך עצומה שמוגשת אחר כבוד להנהלה.

היו פעמים שהתלוננו שאני מקריאה קטעים שכתבתי בספרי. זה היה בראשית הדרך כשעדיין התלהבתי מכתיבתי ולא ידעתי להפריד בין היגיון לכישרון. וכך בין דגש חזק למפיק הייתי עושה הפוגה ומקריאה קטע מן היצירה שלי הנרקמת. וכן, זה לא מצא חן בעיני התלמידים או שמא מורים אחרים. הם התלוננו. עשו שמיניות באוויר, יכול להיות בגיבוי מחנכת שבודקת מה קורה שם בשיעור. ואם יש קצת רעש וקצת משוחחים על נושאים שאינם קשורים באופן דרמטי לנושא השיעור את פשוט סוטה ומעוררת חרפה. וקוראים לך לסדר, ושואלים אותך מה קרה לך. וכך קורה שיש לך הערה ומכתב בתיק האישי שאף פעם לא תראי, כי התביישת לבקש את שמגיע לך. כן, מרוב בושה.

אלא מה, אותם התלמידים כשהם בוגרים ויוצאים מחסות בית-הספר מחפשים תיקון. עמדתי בתור לקנות מזון במסעדה של איקאה ומי עומד מולי? התלמיד הכי שובב. זה שעשה לי הכי הרבה צרות. והוא בפה מלא חיוך אומר לי "שושנה!" קורא בקול גדול. כך לפני הקהל הצובא על דלפק השירות. "מורתי, סליחה!". לא מפסיק לחייך ופניו מתאדמות בכל כוחו, מנסה לפייס אותי, מתנצל מעמקי נשמתו. ואני רק ביקשתי לאכול להנאתי במזנון ולא באתי לעשות תיקון ולהתקין עוונות וחטאים. עונה לו בעזות מצח של ילדה קטנה. "אני לא סולחת" וביני לביני אומרת על מה לסלוח? על כל שעשה לי אין תיקון. והרי כבר הדבר נעשה ודמי נשפך בחדר המורים וגם בחדר ההנהלה. ונקראתי לסדר ולחוק ולא כך יבוא התיקון. תיקון כזה לא יטהר ולא יכפר על משובת נעוריו הוא יישאר לנצח תלוי על קירות לבי.

והגדיל לעשות אותו תלמיד לשעבר כשהגיע יום אחד לבקר במזכירות ונכנס כך לחדר המורים, ובעודו פוגש בי, ניגש אלי, כרע על ברכיו, מתחנן שאסלח לו. ואני איני יודעת אם זהו עוד מעשה קונדס או באמת הוא מצטער על מעשיו. האם באמת הבין את שגרם ועד כמה הנזק רב.

שנים אחר אותה ילדה שהפציצה את ההנהלה במכתבים נגדי, בעת שאני עזרתי לה בשעות חופשיות היא דאגה בזמנה החופשי להעביר עלי ביקורת מקצועית. מילה שלה מול מילה שלי שלא נאמרה. לא קראו לי כדי לקבל את עמדתי אלא כדי לקבל את עמדתה. היה ברור שאני סתם נותנת שירותים מקצועית כזאת ואם לא מרוצים ממני אני בדיוק שווה למלצרית ששפכה קפה על הלקוח ולא יותר מכך. התלמיד תמיד צודק. וכך אחר ימים כאשר אני פוגשת באותה אישה ילדה והיא כבר סטודנטית עומדת מאחורי בר משקאות באולם אירועים שתינו נזכרות. בין ערבול לשקשוק של משקאות נוחתות עיניי עליה ואני זוכרת בדיוק את שמה. נזכרת בכל מעלליה.

ודבר לא נשכח. וכעת היא משפילה עיניים, הלוואי שיכולתי להחביא עצמי בכוסית המשקה היא מודה בינה לבין עצמה. מחביאה את הבושה שלה מאחורי דלפק המשקאות. ואני עומדת מולה בסוג של גאווה, איך אשכח אותה אני אומרת והיא שומעת את קולי ושוב, "סלחת לי?" וכאן אני שוב באותה הרגשה של ילדה קטנה, לא, לא סלחתי לך. איך, איך אשכח?

והגדילה לעשות תלמידה בשנה האחרונה. לא חלפה שנה ולא חלפו ימים רבים, כן, בזכות האינטרנט לפני הימים של תשעה באב עולה נערה חיננית. עולה ומבקשת את סליחתי. "לא ידענו להעריך אותך. לא ידענו לנצל את הידע שלך. לא ידענו כיצד להתנהג איתך." ושואלת אלפי פעמים "האם את סולחת לי? " אפופת רגשות מעורבים, עונה לה, מה את רוצה? מה כבר אפשר לתקן? את הגלגל לא ניתן להשיב לאחור. את עלבוני קיבלתי ואותו אני נושאת בגאווה לא את סליחתך, נערה. והנערה ממשיכה, "אני מצטערת, אני מתנצלת בשמי לפחות . באמת לא היינו צריכים לנהוג בך כך. את ראויה ליותר, ליחס אחר."

ואולי כאשר אני פחות המורה שלהם, הם מוצאים דרך להיות אמיתיים, להוציא את האמת, להביע געגועים לדברים האמיתיים שכן קיבלו ממני. לעובדה שגילו שהיו חסרי רגישות ואכזריים במידת מה.

ואני, האם אני צריכה לקבל את סליחתם? האם סליחתם אמיתית? ממשיכה להרהר במידת הכנות, עד לפעם הבאה שבה אעמוד בכיתה סוררת, שאינה רוצה ללמוד אלא להפריע, להעיף עפיפוני נייר, ולהעניק לי תחושה של מורה מחליפה. וכן, מספיק כיתה אחת במערכת מספיק תלמיד אחד שיכול לאמלל אותך ולהרוס לך הרגשה מדהימה, גם כאשר היית המורה הכי נפלאה.

לא הכל שחור, יש תלמידים שמראים לך אהבתם, גם כשאת מורתם. וזה מתבטא בקושי להיפרד, כאשר קשה לך לתת להם ללכת לצבא, כאשר את מחבקת אותם כאילו הם הילדים שלך. רומן, קרן, ליאת, וליבנת, קובי ושאר תלמידי האהובים גם אם היו בינינו אי הבנות הפכתי בעבורם עולמות והם תמיד ידעו להעביר אלי את הרגש הנכון שיש למען מה להיאבק ויש את מי להעריך ואת מי לכבד. כעת בעוברם ברחוב או בפגישות באירועים למיניהם מחבקים אותי בחום הכי אמיתי, ואינם זקוקים לסליחתי, אלה תלמידי כמו הילדים שלי. והם באמת יישארו בזיכרון שלי כאוהבים באמת, בלי להטיל ספק, בלי לבקש סליחה. ההבדל הוא ביכולת שלהם להתנצל ולחבק בחצר בית הספר, להעניק לי אהבה במסגרת שהייתי צריכה, שידעו להעריך אותי כאשר עוד הייתי המורה שלהם.

עמיר בניון: מורה לחיים

"כל חיי אתה היית לי מורה
את הדרך בחסדך הראית לי
האמת שלך תמיד אצלי בלב
גם אם לפעמים זה נחלש
לא אשכח אותך, לא אשכח אותך
לעולם היא לי דרכך.


מנסה לצעוד בלי למעוד שנית
גם אם לפעמים קשה קצת בשבילי
בתוך ים של פיתוי שוחה אני
אז דמותך למולי
לחזק אותי ולשמור עלי
לכוון מלמעלה את חיי

רק אל תפגע בשום אדם, גם לא בעצמך
והישמר תמיד על נפשך
תגרום גם נחת והמון שמחה לאוהביך..."