אובדן זיקת הביטוח

הנה מצב שכיח: אדם מוכר את רכבו והקונה מבקש מהמוכר להותיר את ביטוח הרכב המקיף על כנו.

ציבור המוכרים והקונים, גם כשהם באים מקרב הקהילה המשפטית, ועל כך אני יכול להעיד אישית, סבור כי אין כל בעיה שהקונה ייהנה מתקופת הביטוח שנותרה.

מה זה בעצם משנה מבחינת חברת הביטוח. הרי הביטוח מכסה ממילא כל נהג, שהמבוטח מפקיד בידיו את רכבו (אלא אם כן קיימת בפוליסה מגבלה מפורשת כמו זו של נהג צעיר).

השכל הישר לא יכול לתפוס, מדוע אותו נהג, שהיה קודם מכוסה, לא ימשיך להיות מכוסה בביטוח לאחר שהפך לבעל הרכב.

אבל חברות הביטוח, כדי לחמוק מתשלום עבור סיכון שעבורו גרפו פרמיות נאות, נתלו מאז ומתמיד, בטענה פורמאלית מהמשפט האנגלי, בשם אובדן זיקת הביטוח. ברגע שהמבוטח מוכר את הנכס המבוטח, כך מהלכה של הטענה, הוא מאבד את זיקת הביטוח וחברת הביטוח פטורה מכל חובותיה.

למרבה הצער, משך כל השנים, נפלו שופטינו בפח טענה זו. חלקם לא שם לב וחלקם לא רצה לשים לב לכך שחוק הביטוח שלנו, אינו מכיר בטענת אובדן זיקת הביטוח. יוצריו של החוק רשמו באופן מפורש בדברי ההסבר לחוק, כי "החוק שולל את המושג של זיקת הביטוח הלקוח מהחוק האנגלי, אשר גרם שם לסיבוכים רבים ולתוצאות בלתי רצויות".

למרות מילים חקוקות בסלע אלה, המשיכו חברות הביטוח להעלות את טענת אובדן זיקת הביטוח. השופטים המשיכו לשפוט על-פי המשפט האנגלי ואלפי מבוטחים איבדו את כספם. חברות הביטוח נותרו שוב עם רווח נאה בכיסן.

בימים אלה, קם שופט אמיץ וחכם וקרע את מסיכת השקר מעל פני הטענה. השופט גילה כי אין בטענת אובדן זיקת הביטוח כל היגיון ואין לה כל בסיס בחוק הישראלי. וזה סיפור המעשה: דורון באוני רכש משאית מחברת הובלות הבטון ד.ג.

במעמד החתימה על זיכרון הדברים, שילם באוני כשבעים אחוז ממחיר המשאית. חברת ד.ג. הסכימה כי באוני יתחיל לעבוד עם המשאית ואת יתרת המחיר ישלם כעבור חודשיים, מתוך ההכנסות הראשונות שיצבור עם המשאית. או אז תעבור המשאית לרשותו של באוני.

לדרישת הבנק שמימן לבאוני את רכישת המשאית, נרשמה המשאית במשרד הרישוי על שם באוני. את הביטוח שעשתה חברת ד.ג. בחברת הביטוח כלל, הותירו הצדדים על כנו. באוני המשיך לשלם את הפרמיות.

כחודש לאחר מכן, בטרם שולם התשלום האחרון, נגנבה המשאית. באוני פנה לחברת הביטוח כלל, וביקש את תגמולי הביטוח. מדוע אתה מטריד אותי, תמהה כלל. ביטחת את המשאית והיא נגנבה, השיב באוני.

אכן, הודתה כלל, ביטחתי את המשאית. אבל שמך לא מופיע בפוליסה שלי. שם רשום כי חברת ד.ג. היא המבוטחת. בעת הגניבה, המשאית כבר לא הייתה רשומה על שם המבוטחת. זיקת הביטוח אבדה.

הרי ממני המשכת לקבל את הפרמיות. אילו הייתי מבקש כי שמי יירשם בפוליסה, לא היית מוסיפה אותו, הקשה באוני.

בוודאי שהייתי מבטחת אותך. אתה בחור טוב. הפרמיות ששילמת התקבלו אצלי בברכה. אבל, מה לעשות, נאנחה כלל, לא נרשמת מבעוד מועד. אכלת אותה.

המחלוקת בין הצדדים הובאה בפני השופט שאול מנהיים, מבית משפט השלום בראשון לציון.

השופט מנהיים מנתח באזמל דק את הוראות חוק הביטוח הישראלי ואת הפסיקה ומגיע למסקנה כי אין זה משנה כלל, אם טרם הגניבה, הבעלות במשאית עברה לבאוני ואם לאו. בשני המקרים חברת הביטוח צריכה לשלם את תגמולי הביטוח.

חברת הביטוח קיבלה על עצמה, מבהיר השופט, בתמורה מלאה, את הסיכון כי המשאית תיגנב והתחייבה לשלם תגמולי ביטוח אם הדבר יקרה תוך תקופת הביטוח. אין עילה אמיתית לפטור אותה מחבותה על-פי הפוליסה. הסיכון שלה לא השתנה עם מכירת המשאית. מדוע אם כן לא תשלם תגמולי ביטוח אף שקיבלה את דמי הביטוח בגין הסיכון שהתממש?

"אין תשובה ראויה שתצדיק תוצאה כזו", קובע השופט מנהיים. אין כל הצדקה שכלל לא תשלם תגמולי ביטוח בשל עובדות שלא השפיעו במאומה על הסיכון שלה.

בסופו של דיון אם כן, השופט שאול מנהיים קבע כי כלל חייבת בתשלום תגמולי הביטוח, אף על-פי שהמבוטחת, זו ששמה נקוב בפוליסה, מכרה את הרכב.