על ניצוץ האהבה

פירושים רבים נכתבו על סיפור גן העדן. אחד המרתקים שבהם הוא זה של הפילוסוף היהודי מרטין בובר.

העץ שמפריו האסור אוכלים אדם וחווה קרוי "עץ הדעת טוב ורע". הנחש מבטיח כי באכלם ממנו, יהיו כאלוהים, יודעי "טוב ורע".

עד לימיו של בובר, פורשו המילים טוב ורע, בהקשר של סיפור גן העדן, כמבטאים ניגודים מוסריים. בובר מוכיח בספרו "פני אדם", כי לא לפירוש זה מכוון המקרא.

לדעתו המילים טוב ורע, מבטאים את "הניגודיות החבויה בבריאה". ניגודים אלה, האור והחושך, המים והיבשה, עונות השנה, וכיוצא באלה ניגודים המקיפים אותנו מכל עבר, הם אלה שיוצרים את ההוויה. גם שמו של האל הטוב, יהווה, מלשון התהוות מכוון לכך.

באכילת הפרי, רוכשים אדם וחווה גם את המודעות לניגודים החבויים כל אחד בנפשו שלו וגם את המודעות לניגודים שביניהם כאיש ואישה.

ניגודים אלה עלולים לקרוע את נפשם ולזרוע פורענות ביחסים שביניהם. אולם בניגודים אלה חבויים גם הפתרון והתקווה: הם יוצרים את התשוקה, את האהבה. התשוקה והאהבה שומרות על אדם וחווה כשם שהן שומרות על העולם מפני התפרקותו.

"כל אחד חי בעולם אחר - כל כך גדול השוני", שרים אהוד בנאי ודקלון בדואט נפלא שכתב בנאי ללחן עממי יווני פונדי.

"את מה שאני מרגיש בפנים - איש לא מרגיש כמוני

את מה שאני רואה לבן - אתה רואה שחור

מה שבשבילך חלום - לי זו האימה

"אך בלי ניצוץ האהבה", מסיים הפזמון, "שום דבר לא יתניע".

בפרוס השנה החדשה, אנו מאחלים לכל אחד ואחד מכם, כי תשכילו לשמור על הניגודים שבתוככם ועל הניגודים שביניכם. אל תנהלו מלחמות חורמה נגד עצמכם. גם לא נגד השונה מכם. ושמרו תמיד על ניצוץ האהבה.