עת לחוקה בישראל

"לכל זמן ועת לכל דבר תחת השמיים" - קהלת פרק ג'. "עת לחשות ועת לדבר - עת לפרוץ ועת לבנות" - ולדעתי: הגיע העת לחוקה בישראל.

יו"ר ועדת חוקה חוק ומשפט בכנסת, ח"כ בן-ששון, מוביל בכנסת זו את המהלך להעביר חקיקה על חוקה בישראל. ראש הממשלה שתומך בהצעה אף הצהיר זאת בכנסת בפתיחת מושב החורף - כך שתיאורטית יש להצעה פוטנציאל להצליח. אבל בכל פעם שהנושא הגיע לשלבים מתקדמים היו המפלגות הדתיות בסיוע הח"כים הערביים - כל צד מנימוקים שלו ושונים זה מזה, מטרפדים ומעכבים את המהלך.

הדתיים - מתנגדים להפרדת הדת מהמדינה, מפחדים מחוק יסוד של נישואין אזרחיים, צמצום הכוח של בתי הדין הדתיים וכו'. הח"כים הערבים, מנסים לייצר אווירה של מדינת כל אזרחיה, כמתאימה לישראל, שפירושה אבדן הצביון היהודי ציוני של המדינה.

מאחר שעכשיו יש לאולמרט קואליציה רחבה וחזקה, הרי שלמרות התנגדות הדתיים בממשלה והכנסת, המהלך עדיין בר ביצוע. אבל - מובן שכדי להעביר חוקה בישראל, יש להגיע להסכמה, כלומר: לויתורים הדדיים ולאיזון "פוליטי דתי חברתי" שבין המפלגות כדי להבטיח בסיס משותף להכנת החוקה.

ואם מישהו חושב וחולם שיקבל חוקה, עליה חלם או שמקובלת במערב הנאור, או חלמו עליה אבותיו מייסדי המדינה ומנהיגיה החילונים - תהיה לו אכזבה והוא חולם באספמיה.

כל חוקה שתעבור, אם תעבור בקרוב, לא יהיו בה עקרונות של הפרדת הדת מהמדינה, לא תהיה כאן מדינה חילונית פרופר - אבל יהיו בה מספיק אלמנטים חיוביים, כדי ליצור יסודות איתנים למדינה יהודית ציונית, ודמוקרטית ברוח מגילת העצמאות.

חייב שבחוקה יהיו סעיפים המבטיחים שוויון זכויות לכל אזרחי המדינה, בלי הבדל דת גזע ומין וחופש פולחן דתי. כדי שיהיה ברור לחלוטין - מדובר על מדינה יהודית ציונית בגבולות ישראל ללא אלמנטים של מדינת כל אזרחיה, כפי שחולמים עזמי בשארה וח"כ אחמד טיבי ותומכיהם.

החוקה תאגד בתוכה את חוקי היסוד הקיימים ובראשם את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו ואת חוק יסוד חופש העיסוק שנחקקו בשנת 1932. העבודה על הכנת החוקה, נמשכת כבר שנים רבות שעליה עמל שנים ח"כ מיכאל איתן (ליכוד) שהיה בעברו יו"ר ועדת החוקה של הכנסת. החוקה בדרך כלל נוצרת ונכתבת עם הולדתה של מדינה, עם שינוי משטר עקרוני ומהותי, ואפילו מהפכות.

החוקה - משקפת אידיאולוגיה, תפיסת עולם חברתית מוסרית של רוב הציבור עם הגנה על החלשים, החריגים והמיעוטים. מדברת על מיקום השלטון המשפט, שלטון החוק, מעמדו של בית המשפט העליון, של הכנסת והאיזונים בין הרשויות השונות.

רצוי שהחוקה תאזן בין שלוש הרשויות ותשמור על עצמאותם, לרבות הכוח למתן פרשנות של החוקים, שבדרך כלל מסורתית נתון לבית המשפט העליון - מבלי לפגוע בכוחה ומעמדה של הכנסת.

וכפי שאמרתי לעיל, מאחר שאת החוקה בישראל יש לקבל מתוך הסכמה - ברור שיהיו פשרות וויתורים אבל עליה בכל מחיר ובכל מצב לשקף את המצוי ולהשאיר לעתיד להוסיף תוספות ופרשנות של הרצוי.

חוקת ארה"ב - שנרשמה ונכתבה עם הולדתה של ארה"ב, הניחה את היסודות לעקרונות הכלליים של הפרדת רשויות, שמירה על חופש הפרט ועל רכושו ובמשך השנים הוספו תיקונים בעלי חשיבות עקרונית מהמעלה הראשונה, המשקפים את הדמוקרטיה הנאורה של העם האמריקני.

לעומתה, אנגליה שנחשבת כערש הדמוקרטיה מתנהלת עד ימינו אלה - מסיבות היסטוריות ומסורת עתיקת יומין ללא חוקה - בהצלחה לא מבוטלת, אבל היא בבחינת חריג בעולם.

מחוץ לכנסת עוסקת בכך המועצה הציבורית לחוקה בהסכמה, בראשותו של מאיר שמגר, נשיא בית המשפט העליון לשעבר, שמשתתפים בה נציגים מכל המגזרים בציבור (כולל דתיים וערבים) וגם פוליטיקאים מכל המפלגות.

הצעת "החוקה בהסכמה" - שפורסמה ע"י המכון לדמוקרטיה - היא בערבון מוגבל, שהרי נעשה בהסכמה של קבוצה קטנה בלבד ואינה בהסכמה גורפת של כלל הציבור או רובו המכריע ובוודאי שלא על דעת המפלגות הדתיות והחרדיות. חששם של האחרונים הוא כי הם יאבדו מכוחם וסמכותם, בכל הנוגע לשליטה הבלעדית בתחומי הדת, כמו בתחום הנישואין והגירושין בתי הדין הרבניים וסמכויות דתיות נוספות, ישירות, עקיפות או מתלוות לסמכויותיהם דהיום.

המעניין, שגם מדינות שהן מעין דמוקרטיות ונשלטות ע"י מנהיגים על גבול הדיקטטורה, מתהדרות בחוקה, שעל פרשנות חלק מסעיפיה ניתן להתווכח אם הן בגדר התנהלות דמוקרטית. כך למשל החוקה הרוסית שלפני פירוק ברית המועצות וגם אחריה.

ישראל היא מדינה שיש בה "חוקה בהתהוות" שמאז 1950 כשהוחלט על חוקה באמצעות חוקי יסוד, עדיין נמצאת בשלבי התהוות או ילדות קשה. הקושי לחוקק חוקה הוא בפיצול ובפילוג הגדול בעם, בתחומי דת ומדינה, מסורת ואמונה ובמאבקי הכוח שבין השלטון המרכזי על סמכויות ושליטה. בתקופת שלטונו של בן-גוריון והבאים אחריו, מאז קום המדינה נשמר האיזון בין המגזר הדתי והחילוני - ע"י "סטאטוס-קוו", שהנציח את הפילוג הרעיוני בחברה הישראלית ומאידך על קיפאון ביכולת להתקדם לקראת כינון חוקה - איזון שהיה גם חשוב לצדדים מבחינה פוליטית קואליציונית.

משך שנים רבות, התרגלנו למצב פוליטי, שבו לא ניתן היה להרכיב ממשלה, בלי מפלגה דתית לאומית ציונית, להוציא את החרדים. לאחרונה היה שינוי גדול גם בחזית הזאת וניתן מסתבר להקים ממשלה חילונית, בעלת יכולת ותמיכה ציבורית רחבה להליכה לקראת חוקה - אבל הבעיות העיקריות והכואבות רחוקות מפתרון.

חוקי היסוד הקיימים - מהווים שלד חיוני לקראת העתיד כמו חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, חוק יסוד: הצבא, חוק יסוד: השפיטה, חוק יסוד: חופש העיסוק, חוק יסוד: מבקר המדינה שמהם נגזרים גם זכויות אזרחיות רבות אחרות בדרך של פרשנות וחקיקה שיפוטית של בתי המשפט.

אבל אם נעשה חישוב מה עדיף, המצב הקיים עם חוקה חלקית ובהתהוות או חוקה בהסכמה חלקית - האחרונה עדיפה. ישראל להבדיל מאנגליה, אינה יכולה להרשות לעצמה להמשיך ולתפקד לאורך זמן עתידי בלי חוקה כתובה שהיא מסגרת מחייבת לפעילות שלטונית מוסדית דמוקרטית.

והיה, אם תהיה חוקה ואפילו חלקית ולא גמורה, זה יפתור חלק גדול מהמאבק הנמשך זה שנים בבית המשפט העליון, בפסיקותיו ובטענה שהוא מתערב ומרחיב סמכויותיו לתחומים לא לו. הטענה של תומכי העליון - מאחר שאין חוקה - בית המשפט העליון חייב להתערב ולפסוק בתחומים רגישים כדי לשמר את שלטון החוק.

קיום חוקה ומסגרתה - יגביל את בית המשפט העליון, לתחומים וסמכויות, לרבות פרשנות חוקים, למסגרת אחידה כמו הסמכות לפרש חוקים, לבטלם או לבטל סעיפים מסוימים הנוגדים לחוקה - בהרכב מיוחד, סמכות שתהיה רק לו, באופן ייחודי.

אי לכך, נראה שהמדינה זקוקה נואשות לחוקה, גם אם תהיה לא שלמה.