מי לא שמע על תסמונת האיש או האישה המוכים אשר מפתחים תלות נפשית מעוקמת במעניהם. ככל שהאכזריות גוברת כך דבק המוכה במכה. חדשות לבקרים שומעים אנו אודות נשים מוכות אשר מסרבות להגיש תלונה נגד מכיהן ומנציחות את מסכת ההתעללות בכך שמפתחות חוש שכחה יוצא דופן בעל מאפיינים פתולוגיים מסוימים המאפשרים להן לחזור ולחוות את ההתעללויות למשך שנים ארוכות וברוב המקרים אף לתמיד. גרוע מכך, ככל שהמכה למד כי המוכה הפך לתלוי בו נפשית, הינו מגביר את מסכת המכות וההתעללויות כאשר המוכה מפתח תלות חזקה ההולכת וגוברת יותר במענהו וחוזר חלילה.
בזמן היות עם ישראל בגלות פיתח הלה מאפיינים הזהים לשל עם מוכה. ההתעלמות וחוסר התגובה לנוכח הסבל האישי הקבוצתי והלאומי הפכו לסימן הכר של עמנו באלפיים השנים האחרונות ומשכך הפך לנושא בוז, לעג וקלס בידי אותם הגויים בהם איווה לו מקום מושב וגרם שוב ושוב להתעללויות חוזרות ונשנות המועצמות מאירוע לאירוע.
ככל שגברו ההתעללויות הצטנף עמנו בדלת אמותיו, התפלל לאלוהינו, שיגר שליחי חנופה נושאי כופר לפריץ וקיווה לטוב. פעם אחר פעם לאורך ההיסטוריה הובלו בני עמנו לטבח ובתגובה הסתגרו יותר ויותר בתוך עצמם.
מעטות הדוגמאות בהיסטוריה האנושית הנוגעות בעמים אשר פיתחו אידיאולוגיה אובדנית בנוסך "דינא ד'מלכותא דינא" בכל תנאי ומצב ולא מרדו במעניהם אפילו במחיר אישי של אובדן חיים כפי שנהגנו אנו. למרות ש"אסטרטגיה" זו אכן שמרה על עמנו לאורך הדורות, הרי שקיומו היה והינו שברירי להחריד וההבדל בין הקיום לחידלון הלאומי והפרטי היה רק כפסע.
מרידות החשמונאים ובר כוכבא לימדו את עמנו לקח שגוי. הלקח היה כי מרידה במלכות אינה משתלמת. נעלמה מהם התובנה כי עם או בלי התנגדות למלכות, אותה מלכות בסופו של דבר תחריב את הלאומיות היהודית. תובנתנו מאז הנחתה אותנו כי עדיפים חיי השפלה עוני ומחסור כפרטים מחיי הקרבה לאומיים גאים. אנו ויתרנו אז על כבודנו האישי והלאומי בתמורה להישרדותנו כפרטים. מאידך, גם המכבים וכמו כן בר-כוכבא לימדונו כי מוטב לחיות (ואולי גם לשלם מחיר כבד) זקופים על רגלינו מאשר אך להתקיים עלובים ושפלי קומה על בירכינו, מלחכי מדרך אדונינו. להוותנו, משך הגלות הממושכת נעלמו מתודעתנו הלאומית תובנות עבר אלו.
האדישות וההסתגרות בדלת האמות הינה סימן הכר מובהק של עם מוכה אשר בו הפרטים המרכיבים את הציבור מתכנסים לתוך עצמם, מתנתקים מהוויות העולם, עוסקים אך ורק בעצמם ומקווים, חלקם מתפללים, לטוב.
לאומיות לא היתה הצד החזק של המוכה היהודי משך תקופת גלותנו. נהפוך הוא, לאומיותו משך אלפי שנות הגלות היתה הצד החלש ביותר שלו. אנו שמרנו על הקיום הפרטי ולכידות הקהילה בלבד, לא עניין אותנו דבר וחצי דבר מהקהילה השכנה או מקהילה יהודית השוכנת בארץ אחרת. היהדות אומנם שמרה על הזהות הדתית היהודית של הפרטים אך תרמה מעטות, אם בכלל, ללכידותנו כעם וכלאום.
באורח שאינו מפתיע יכולים אנו להצביע על הגורם המלכד מבחינה לאומית אשר איפשר לנו להתאחד תחת רעיון השיבה לארץ ישראל וזוהי התנועה הציונית. אכן היהדות נתנה את הבסיס הרעיוני המוצק שעמד ביסודו של הרעיון הציוני אך התנועה הציונית (עם רוח גבית של תנועת האמנציפציה העולמית) היא שהביא מאות, אלפי ומיליוני יהודים לנטוש את ארצות מולדתם ובשם החלום היהודי מקדמת דנא ובעזרת הרעיון הציוני לשוב למולדת אבותיהם.
מבחינה זו אין לתנועה הציונית ותוצאותיה אח ורע בהיסטוריה האנושית הרשומה. גם ההגירה המסיבית לצפון אמריקה מתחילת המאה הקודמת אינה מקבילה ראויה לתנועה הציונית למרות שעלתה עליה מספרית מונים רבים. ההגירה לאמריקה היתה הגירת פרטים ולא היה בה דבר עם נושא לאומי כלשהו. זרז אדיר לחזרתם של היהודים לארצם היוותה ללא ספק שואתו של העם היהודי מהמאה הקודמת אך בל נשכח כי התנועה הציונית נוסדה ופרחה כבר כ-50 שנה לפני השואה ולמעשה, בהגיע הזמן התוותה את הדרך לניצולים להינצל.
הדעת נותנת כי משהתכנסנו לבסוף חזרה במדינתנו, הרי כל אותם סממני פרוד לאומי, החנופה לפריץ ושמירת הקיום כפרטים תוך ויתור על הזהות הלאומית אשר אפיינה אותנו בשנות גלותנו תעלם כבמחי אחד. הגורם המקשר ביננו היה אמור להיות חזרתנו ושבתנו בארץ אבות היא ארץ ישראל, זהו אותו הגורם, לכאורה, אשר היה חסר לאבותינו משך תקופת הגלות ומנע מהם את היכולת להגיע לליכוד לאומי. לא מיניה ולא מקצתה.
ברי הוא כי דור מלחמת העולם ותש"ח לגאולת העם היהודי בארץ ישראל דבק ברובו ללא עוררין ברעיון הציוני ותוצאותיו אשר הביאו להקמת מדינת ישראל. דור זה הכיר בנחיצות הרעיון הציוני לשם מימוש גאולתן ויישובן של קרקעות ארץ ישראל ע"י הנרדפים בעם ובכך שימש כדבק המלכד בין המתיישבים החדשים בישראל לפזורה של מחוזות הגלות הן ממזרח והן ממערב.
המערערים על החזון הציוני זכו לבוז ולנידוי מידי הרוב בציבור של ראשית שנות הקמת המדינה אך לא ע"י כולם, שכבת הנהנתנים הדואגים אך לביתם היתה קיימת כבר אז בימים רחוקים. זכור מאמרו של ברל כצנלסון משנת 1936 אשר בו הוא מלין על אותם אלו אשר למרות החזון הציוני האמור ללכד את הפרטים בדרך ליצירת לאום מגובש, מתנהלים הללו כמצוות שונאים מלומדה נגד צרכי קיומו של העם היהודי לאמור:
"היש עם בעמים, אשר בניו הגיעו לסילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו,הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס, ממלא את לבם, רגש הערצה והתמכרות?
וכאן בארץ ישראל נדבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו, עד כדי כך שיראה את הגאולה בנאצים הפלשתינים, שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואלוגית של אירופה, עם תאוות הפגיון שבמזרח".
למרות אותם פוסט-ציונים ותבוסתנים של אז נילחם קומץ יהודים אמיץ ומלוכד ברובו המכריע, נגד הפולשים ממדינות ערב, ניצחם וקומם יש מאין את מדינת ישראל.
כושר ההתבוננות והסקת המסקנות של ברל כצנלסון הוא מדהים בהקשרו לזמננו כיום. ללא כל ספק ניתן לשוב בעקבות אותן המילים גם כעת ללא כל צורך בעריכה. אז והיום זהות המיקרים והנסיבות היא מושלמת. צחוק הגורל, נראה כי כיום היה ברל כצנלסון, מהאושיות האידאולוגיות של תנועת השמאל ד'אז, מתויג כזכאי למקום כבוד בשורות הימין הקיצוני באם נקבל את דעתה המופרכת של האקדמיה המדיה הישראלית.
גם הציונים ד'אז אשר התרחקו מכל סממני הדת היהודית, מעולם לא ויתרו על ערכי היהדות ומסורותיה משום שהכירו בכך כי כל טיעון לחזקה ציונית על ארץ ישראל הינו חשוב כקליפת השום ללא ביסוסו בהיסטוריה, במסורת ובערכי היהדות. ברי הוא כי רבים וטובים בשמאל הישראלי השפוי הינם ממשיכי דרכו של ברל כצנלסון גם כיום, בעוד אשר אלו שרחקו שמאלה ומטה מאידיאולוגיית השמאל המסורתית ניתן לתייגם כיום בבירור כשייכים לשמאל הפוסט-ישראלי, קיצוני ואנרכיסטי החיים ומרקיבים הרחק בתחתית החבית הלאומית.
קשה להעריך אם דחית הערכים יהודיים ככלל או נטישת הרעיון הציוני בפרט (מכונה לעיתים פוסט-ציונות) בקרב שכבות מסוימות בעם, שניהם או כל אחד לעצמו, הם שהביאו להתרופפות החמורה בלכידות הלאומית הפושה כיום ביננו. מכל מקום, ברי הוא כי הפוסט-ציונות של היום תרמה תרומה מכרעת להתרופפות כושר ההרתעה של ישראל ולהתעצמות מלחמת הטרור נגדה אשר התגברה בד-בבד עם תמיכתה הבלתי מסויגת במפעילי הטרור מעצם היותה אנטי-לאומית בבסיסה.
אם נצא מההנחה, אשר קל להוכיחה אך דורשת הרחבה מיותרת של מאמר זה, כי לכידות לאומית היא מאפיינת הישירה של התחזקות כושר ההרתעה הלאומי כלפי אויבים חיצוניים, הרי שאותם החיים בינינו כיום מאששים את דברי ברל כצנלסון מאז אודותם ומשכך הינם מהווים הלכה ולמעשה את אותם הווירוסים הקטלניים של שנאה עצמית המצויים בגוף האומה ממש כפי שהיו אז לפני כ-70 שנה.
ניתן לאבחן קיום קשר ישיר בין שלילת הציונות ד'היום אשר היוותה את הגורם המלכד הלאומי אך לפני מספר עשורים ובין הנהנתנות, ההתפרקות מערכים, הדבקות בגישת "איש איש לנפשו", שנאת מתיישבי הגדה והרצועה אשר ללא כל ספק הינם מייצגים כיום את הציונות השורשית, המסורתית ומשום כך כה שנואים, השחיתות הציבורית והשלטונית ועוד רעות חולות רבות השוטפות את החברה הישראלית.
חמור לא פחות, האדישות הציבורית למראה אותן רעות חולות מלמדת כי עם ישראל אומנם יצא מהגלות אך הגלות לא יצאה ממנו. שוב אנו כפרטים וכעם מסתגרים בדלת אמותינו, אדישים לסובב אותנו בדיוק כפי שעשו אבותינו בצמד אלפיות השנים שחלפו. השכחה הסופר-מהירה בנוגע לעוולות השלטון והשליטים ד'היום המתבטאת בעליית הפופולריות של ראש הממשלה הכשלוני והמושחת ביותר בתולדות ישראל מלמדת על התבטלותנו כלפי הפריץ הזכור לרע ממחוזות גלותינו.
הפריץ אולמרט מכה בנו ואנו כפי שאנו מקדמת גלות, מכופפים ראשינו, מתרפסים אצל הפריץ המושחת ומתפללים לימים טובים יותר אך איננו נוקפים אצבע להסב הגלגל מיוזמתנו.
הנהייה הפתולוגית כלשהי אחר כל "נוצץ שאינו זהב" אשר מקורו הוא מחוץ לגבולותינו המדיניים והיהודים-מוסריים, אצל גויי הים, מזכירה ימים רחוקים אשר היו קרובים אצל עגל הזהב יחד עם השומים והבצלים מאז, הלוך דרך מעשי המתייונים ד'אז וכלה בנהייה הבילתי מרוסנת של "המתקדמים" אך בעיני עצמם, יפי נפשינו מתקופות האמנסיפציה, ההשכלה ועליית הקומוניזם אך לפני כמאתיים ומאה שנים.
מסקנת המאמר היא נחרצת, התרופפות הערכים היהודיים כבסיס לערכי היהדות האוניברסליים יחד עם שלילת ערכי הציונות המסורתית, האמורים להוביל את האומה ולכידותה בדרכי החתחתים לעצמאות קיומית, הביאו את העם בישראל דורות אחורה אל ימי הגלות החשוכים וכך למצבו הנחות היום מהבחינה המוסרית-ערכית, דווקא כאשר נידרש הוא להם יותר מכל. ומשכך חסכים אלו גורמים לחולשת האומה והמדינה למול גלי השיטנה האיסלאמיסטים ההולכים וגואים באין מעצור בעוד אלו אימצו לעצמם את הנרטיב הציוני בהיפוכו האיסלאמי ומשתמשים בו נגדנו בהצלחה לא מבוטלת.
עקירת מורשת הגלות הקלוקלת מקרבנו יחד עם דבקות בערכי היהדות (לאו דווקא הדת היהודית למי שנירתע כאן) ובמשולב עם התחדשות ערכי הציונות המסורתית הינם המרשם והמכנה המשותף ללכידות לאומית אידיאולוגית אשר ישמשו את עמנו בהפליגו במים הסוערים של המזרח התיכון ד'היום ולעתיד.
הציונות אשר היהדות היא בבסיסה, אשר הוציאה אותנו מאלפיים שנות גלות להיות עם חופשי וריבוני בארצו היא אשר תוציא אותנו מהגלות הנפשית והמנטלית בה אנו שרויים עדיין כיום.
ויושב לו ראש הנחש במינהרה אי-שם ברפי...
